שמחתי להשתתף (פוגשים מלא חברים) בועידה האחרונה של התנועה הקיבוצית ויש אפילו הוכחה לכך: צדודיתי הבלתי מצודדת הופיעה בתמונה היחידה מהועידה שפורסמה בעיתון זה לפני שבועיים. מדוע צולמה דווקא הפינה בה ישבתי? הנה ניחוש לא רע – מאחורי ישבו שני בעלי השיער השחור (לא שיבה) היחידים באולם, מה שכמובן משך את תשומת לב הצלם או של אביב הדובר. מה הקשר לכותרת? בחוג שבו השתתפתי העלו דוברים שונים איש איש את הרהוריו ואג'נדותיו באשר לדרכים העדיפות למעורבות הקיבוצים בחברה הישראלית. אחד מבכירי התנועה, שאני בטוח בכושר שיפוטו (הוא נשוי לבת קיבוצי. אין הוכחה טובה מזו) טען שהרעיונות בחוג מתנדנדים בין דרכה של רוזה (לוכסמבורג) לתרזה (מאמא תרזה). מישהו לידי לחש לי – הנה נושא לטור הבא שלך.
לצורך תזכורת, הרי תקציר תולדות השתיים. ראשית, שני ציטוטים משל "רוזה האדומה" - האחד: יש רק שתי דרכים, סוציאליזם או ברבריות. השני: חירות היא תמיד אך ורק חירותו של החושב אחרת. היא נולדה ב- 1871 למשפחה יהודית- פולנית וסבלה מצליעה כרונית. השיגה תאר ד"ר למדעי המדינה בציריך ועברה לגרמניה באמצעות נישואין פיקטיביים. התנגדה להצטרפות פועלי גרמניה למלח"ע ה- 1 ולאחריה הקימה יחד עם קארל ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית". נאסרה ב- 1916, קיבלה חנינה והמשיכה במאבק. היא נחטפה ונרצחה ב- 1919 ע"י ה"פרייקור"- גיס של לאומנים קיצונים. לוכסמבורג לא האמינה בהשתלבות במשטר אלא במהפכה נוסח מרקס, אך לא מהפכה אלימה. התעקשה על אי-אלימות ועל שימוש בעיקר בנשק ההפגנה והשביתה - אין קיום לסוציאליזם ללא דמוקרטיה לדעתה. בנוסף לכך היתה גם אוהבת טבע ופמיניסטית.
אמא תרזה (1910-1997) היתה בכלל נזירה ממוצא אלבני. שני ציטוטים גם ממנה: מי שנותן מתוך שמחה- נותן הכי הרבה. וגם: אם אתה שופט אנשים – אין לך זמן לאהוב אותם. בגיל 18 הצטרפה למנזר באירלנד ומשם יצאה לכלכותה שבהודו, שם שינתה שמה למרי תרזה. הקימה בי"ס משלה לעניים ולאחר מכן את מסדר המיסיונרים של הצדקה ובית ליתומים ומצורעים. בחסות האפיפיור התרחב פועלה עד 517 מוסדות, עד שב- 1979 קיבלה את פרס נובל לשלום. כלפי חוץ היתה שמרנית מאד (התנגדה לאמצעי מניעה, להפלות ולגירושין, כמיטב המסורת הקתולית) אך ממכתביה מסתבר שחששה שהאל נוטש אותה והיו לה ספקות אמיתיים.
אותו בכיר משכיל מחוג המעורבות בועידה סבר שיש לתת עדיפות לרוזה, כלומר לפעילות הפוליטית, דרך מסגרות מפלגתיות והשפעה על סדר היום הציבורי והפתרונות הניתנים לו. אחרים חשבו שהדרך הנכונה היא הדוגמה האישית נוסח תרזה והסיוע הפרטני לחלכאים ולנדכאים. יאמר הקורא האינטליגנטי (כלומר כולכם)- מדוע אי אפשר גם וגם? שאלה כזו מזכירה את הסיפור הידוע על השופט שאמר לאחד מהמתדיינים מולו "אתה צודק", וכך אמר גם למתדיין השני. כשבא שלישי שהתבונן מן הצד וטען שאי אפשר ששניהם צודקים, השיב השופט – "גם אתה צודק". אבל מאחר והמשאבים מוגבלים תמיד, אין ברירה אלא להחליט מי צודק, כלומר היכן לרכז את המאמץ, וגם אני כמובן צודק.
אז האם להתפקד למפלגה, לבוא למועצותיה ולהאבק על מצעה ועל ייצוגה בכנסת, או לקבל בחיבוק חברת נוער מנותק ולהביאו לבגרות, לצבא, למכללה? האם להשקיע ביד יערי, יד טבנקין וצוותא או לשלוח מתנדבים למועדון הקשישים הסמוך? לממן את החולצות הכחולות לגווניהן או שמא לתרום לעיוורים וילדים חולי סרטן? בפועל אנו עושים גם וגם וגם, כמו אותו שופט. זה קורה אולי מחמת קושי בבחירה, כי הכל חשוב, ואולי מפני שאנו רוצים להיות בסדר עם כולם. הכל נכון, אבל זכרו רק זאת: מי שעשה הכל בסדר – לא ייזכר בדרך כלל, אלא אולי כהערת שוליים (בעצם גם זה לא רע, זה יהיה אולי שווה אוסקר בקרוב). מי שלעומתו עשה רק דבר אחד, אבל עשה אותו מצויין – יישאר שמו חרות בספר הזהב של ההיסטוריה. אבל כנראה שלשם כך דרושים זה בצד זה הראש של רוזה והלב של תרזה.