Logo (1).png

תורידו את הרמה / דני ברזילי

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  תורידו את הרמה / דני ברזילי
 
 
האם באמת הכרחית דירה של 150 מ"ר? מדוע רצוי לעבוד פחות ולצרוך פחות, כפי שמסביר כלכלן בריטי לקראת חג הסוכות.
"כל הדתות דומות. דת היא בבסיסה רגש אשמה, עם חגים שונים". בציטוט זה יש אמת רבה, במיוחד בתקופת "החגים". בשבוע הסוכות מצווים בני ישראל לעבור להתגורר בסוכה. יש למצווה זו הסברים ונימוקים רבים, אבל הנכון, וגם האקטואלי מביניהם הוא זה: צאו מדירתכם המפנקת, ממיזוג האויר ומכשירי החשמל הרבים בהם היא עמוסה לעייפה. תהנו מאויר נקי, מאור כוכבים בלילה, ממזון טבעי ובריא יותר. בקיצור – תרדו ברמה, לפחות באופן זמני וסמלי.
שאלתי לא פעם חברים צעירים שעבורם נבנות דירות קבע בקיבוץ, והם נלחמים, מתעקשים ומחפשים מימון לבניית 120 ואפילו 150 מ"ר – אתם באמת צריכים את זה? כמה חדרים לנפש צריך? כמה יעלה לכם לרהט, לאבזר ולמזג דירה כזאת? מי ינקה אותה כשתהיו זקנים? עם תשובתם איני יכול להתווכח: אתה שייך לעולם הישן, אינך מבין את מה שמקובל היום, ובעיקר: מי אתה שתגדיר לנו מה אנו צריכים? אבל כשאני מוסיף שאלה – האם תהיו מוכנים לותר על חדר אחד בשביל לעבוד חצי שעה פחות כל יום בעשר השנים הבאות?- אני כבר חש בהיסוס קל.
רוברט סקידלסקי הוא פרופסור בריטי לכלכלה, שהוציא לאחרונה, עם בנו אדוארד, את הספר How Much Is Enough? (כמה זה מספיק?). שורתו התחתונה של הספר, על מנת לחסוך לעצלנים מביניכם, היא – על האנושות, בעיקר זו של העולם המערבי, להפסיק את המירוץ אחר עוד ועוד כסף ומוצרי צריכה. לא בזה האושר. אנו מכלים לשווא את מרצנו ואת משאבי העולם, שיקרסו לבסוף. אפשר ורצוי לעבוד פחות, ולהוריד במקביל את רמת החיים. סקידלסקי היה ממייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית(ז"ל) בבריטניה, הוא בעל תאר אצולה וחבר בית הלורדים בממלכה, ואת פרסומו קנה בביוגרפיה שכתב על ג'ון מיינרד קיינס.
על פי קיינס, התוצר לנפש במדינות המפותחות היה אמור לגדול פי ארבע מאז זמנו (שנות השלושים) ועד היום. הוא חזה לכן שאפשר יהיה לעבוד רק 15 עד 20 שעות בשבוע ועדיין לחיות ברמה סבירה. והנה, אומרים הסקידלסקים, – הגידול בתוצר אכן קרה, ובכל זאת אנו עובדים אותו מספר שעות, והעשירים בינינו – עובדים יותר (ולא פחות) מהאחרים. מדוע? תשובותיהם: א. הסטטיסטיקה מטעה, מפני שהיא מודדת ממוצעים. בפועל אי השוויון גדל, חלק רב מהאוכלוסיה לא ממש התקדם וחסרים לו משאבים אפילו לקיום סביר. ב. מרכיב מרכזי באופי האנושי הוא שאיננו מסוגלים להסתפק במה שיש. תמיד אנו רוצים יותר, ועל פי המודל הקפיטליסטי זהו אלמנט חיוני להתקדמות. תאוות הבצע היא המניעה את הכלכלה. תמיד נשווה מה יש לחברינו או שכנינו או למובילי דעת קהל (סלבריטאים "עלק" למיניהם). ג. מנגנוני השיווק והפרסומת גורמים לנו לרצות עוד ועוד מוצרים שלא חשבנו כלל בעבר שנצטרך. אני נזכר שמובילי "מחאת העגלות" אשתקד קיימו מצעד שמטרתו היתה לזעוק שאין לזוג צעיר מספיק כסף לגדל את ילדיו. העגלות במצעד עלו 3,000 שקל כל אחת ואני חשבתי לעצמי כשצפיתי בהם - זה הכרחי? אין עגלה באלף? אולי תשקיעו את ההפרש בילד ולא בעגלה?
מה מציע סקידלסקי? לזנוח את הסגידה לצמיחה בכל מחיר. היא בין כה וכה מתחלקת באופן מעוות. במקום "להגדיל את העוגה" יש לחלק אותה נכון. המתכון שלהם לחיים טובים מבוסס על שבעה מרכיבים – בריאות, בטחון, כבוד, אישיות, הרמוניה עם הטבע, ידידות ופנאי. האחרון חשוב במיוחד כי הוא יגדל מאד אם אכן נעבוד פחות. על הממשלות להקטין את התמריץ להגדיל הכנסה ע"י עבודה נוספת (באמצעות מיסוי, חוקים המגבילים פרסומת וכו') ועל החינוך להיות מוכוון פנאי ולא עבודה. הפנאי אינו רק עיסוק באמנות, פילוסופיה ותחומים "גבוהים", אלא גם בתחביבים, התנדבות וחיי חברה, ולא- שופינג אינו בילוי פנאי ראוי בעיניהם כי רוב מה שנקנה יהיה לא נחוץ (אבל את ההרצאה שלהם שעלתה ליו-טיוב מלוות פרסומות לדיוטי פרי. מישהו הרי צריך לממן....). אבן גבירול שלנו כבר ניסח את העיקר: "בקש את מה שאתה צריך לו ועזוב את מה שאינך צריך לו, כי בעזיבת מה שאינך צריך – השגת את מה שאתה צריך".
אז כפי שאמר מישהו- "אני אתאיסט, תודה לאל" ולכן מצוות הישיבה בסוכה אינה מחייבת אותי, אבל הרעיון לעבוד פחות תמורת ויתור על רוב הדברים הבלתי נחוצים שצברנו- מפתה. הנה אתגר להנהגות ולחברי בקיבוצים – לחזור קצת לסוכה, ולו באופן סמלי.
דני ברזילי