המון חכמים וחכמת ההמון

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי > המון חכמים וחכמת ההמון

איזה כיף האולימפיאדה! בשבועות הללו אני מוריד את שעות העבודה למינימום ההכרחי, לוקח הרבה חופש ומבלה שעות מול המסך. בעניין הזה, ולמרות הדימוי האליטיסטי במקצת שניכסתי לעצמי, אני באופן מפורש ומוצהר מצטרף להמונים ומוותר על ייחודיות כלשהי (סוג של אליטיזם אנטי–פטריוטי השארתי בכל זאת: אני מעדיף את "יורוספורט" על ערוץ 1). בכל זאת עלתה בליבי שוב השאלה – מי יותר נבון/ חכם/ צודק – ההמון או היחיד? האם המונח "חכמת ההמון" יש בו משהו אמיתי או שהוא רק קלישאה דמגוגית, ומה המשמעות המיוחדת שלו לקיבוץ?
סר פרנסיס גלטון היה סטטיסטיקאי וגנטיקאי חשוב, בן דודו של צ'ארלס דארווין וממציא המושג "אאוגניקה" (תורת השבחת הגזע האנושי). בשנת 1906 הוא הגיע לשוק הבהמות בעיירה אנגלית, העמיד שור בכיכר וביקש מכל הנוכחים לנחש את משקלו. 800 איש נענו ושמו פתק איש בתורו. ממוצע הפתקים שחישב גלטון עמד על 543 ק"ג. או אז נשקל השור. משקלו היה 543.5 ק"ג. השנה חזר על הניסוי צעיר ישראלי בשם ליאור צורף, לנוכח מאות צופים בהרצאה בפרוייקט TED בארה"ב. ממוצע ההימורים על משקל השור עמד הפעם על 812 והמשקל האמיתי היה 814 ק"ג.... אלה רק שתי דוגמאות המובאות כהמחשה לכך שממוצע הדעות של קהל יהיה לרוב נכון יותר מכל החלטה (או הימור) של יחיד, חכם ככל שיהיה.
הספר החשוב ביותר בנושא הוא "חכמת ההמונים" שנכתב ע"י ג'יימס סורובצקי ב- 2005. החלק החשוב בו עוסק במרכיבים הדרושים כדי שחכמת ההמון תיתן את התוצאות הטובות ביותר, מרכיבים שבלעדיהם ההמון לא יהיה כה חכם. הנה הם בקצרה: א) מגוון דעות - כל ספקטרום הדעות, כולל החריגות ביותר בנושא הנידון, צריך להיות נוכח. ב) עצמאות – לא רצוי שהפרט יהיה מושפע מדעות של אחרים, מפני שאחרת דעת ההמון תחזור להיות דעת יחיד או דעת מעטים משפיעים. ג) ביזור – לכל פרט תהיה יכולת "שאיבה" וקבלת מידע עצמאית, ללא תלות כוללת במקור יחיד. ד) צבירה – קיומם של מנגנונים האחראים ויכולים להפוך שיפוט אישי להחלטה קולקטיבית. אם בהמון יהיו כל התכונות הללו, יש סיכוי רב שהחלטותיו יהיו טובות יותר משל כל מנהיג יחיד או גם של קבוצת עלית קטנה.
וכעת אלינו, כרגיל. האם אתם סבורים שהקלפי מייצר החלטות נכונות ואיכותיות יותר מאלה של המזכיר, היו"ר, ההנהלה או המזכירות? נניח שבעקרון התשובה חיובית. מדוע אם כן איננו פונים להמון, לקלפי, בכל נושא? זאת מפני שכנראה התשובה חיובית רק בעקרון. בפועל ארבעת המרכיבים שמנה סורובצקי כמעט לעולם אינם מתגשמים במידה מלאה, או אפילו במידה מספקת. בציבור שלנו אין מספיק סובלנות לדעות חריגות (שהן חשובות, כפי שקיומו של כל מין חי, ולו הנדיר ביותר, חשוב למאגר הגנים הכללי בעולם). חברים רבים אינם עצמאיים בגיבוש עמדתם, ונוטים להצביע "כמו X, כי אני סומך עליו". מקורות המידע מוגבלים, לאלה הקרובים למרכז העניינים יש מונופול על הידע הרלבנטי, והוא מופץ לפי שיקוליהם. גם המנגנונים שלנו (כלי תקשורת פנימיים, חוגים, אסיפה וכו') שתפקידם להפוך את הדעות להחלטות משותפות – רחוקים משלמות.
המסקנה איננה שצריך להתייאש מהסיכוי להנות מחכמת ההמון ואיכות ביצועיה, אלא שיש לשפר כל אחד מהמרכיבים הללו, כדי למקסם את הפוטנציאל שבה. יש האוהבים למשוך את הנושא הזה לכיוון השאלה מי קובע את ההיסטוריה – המנהיגים או ההמונים, אולם השאלה "מי קובע" אינה דומה לשאלה "מי חכם יותר". במונארכיות השונות לאורך ההיסטוריה היו טיפשים וחדלי אישים רבים מאד, החל מירבעם, דרך קליגולה ועד וילהלם השני. זה לא הפריע להם להיות הקובעים. "קול המון כקול שדי" נאמר במקורותינו, עוד בזמן שכל האנושות מנתה אולי מאה מיליון. בשידורי האולימפיאדה יצפו שלושה מיליארד, כלומר "שדי" כפול עשרות מונים, אז מי אני שאתווכח? לכן בשבתי בכורסת הסלון תוך צפייה במירוץ אחר המדליות, אני מרגיש חכם כמו יחיד והמון גם יחד, וגם נהנה מזה.
דני ברזילי

המון חכמים וחכמת ההמון

כניסת חברי הקיבוץ