Logo (1).png

יתרון הרך על הקשה

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  יתרון הרך על הקשה
 
 
בטור האחרון הבטחתי לומר משהו על הפילוסופיה הטאואיסטית ומשמעויותיה לכפרים הקטנים שלנו, והבטחות, גם בטאואיזם, יש לקיים. התורה, או אם תרצו דרך החשיבה והחיים הזו, נולדה בסין במאה השישית לפנה"ס, ע"י לאו-צה, לו מיוחס ספר היסוד, הדאו-דה-ג'ינג (ספר הדרך והסגולה בשפתנו) הבנוי מ- 81 שירים קצרים. ה"דאו", שהפכה בשפות האירופיות ל"טאו" הוא הוא הדרך. הדרך אינה מוגדרת בברור ואין לה תכונות, אלא היא מייצגת בעיקר עקרון פעולה שממנו נגזרים הדברים. הדרך אינה חשובה כשלעצמה, חשוב הכיוון אליו היא מובילה (בדוגמה משלהם: כשהאצבע מצביעה על הירח, לא האצבע חשובה אלא הירח).
ערכיה המרכזיים של דרך חיים זו לאדם הם מתינות וחמלה, ענווה ופשרנות. הנה כמה מדברי לאו-צה, עם תוספות ופרשנות משלי: *"החכם מלמד במעשיו ולא בדבריו" – לא קראנו לזה בתנועה דוגמא אישית? *"למסתפק במועט תמיד יהיו כל צרכיו" - כשהיינו ילדים מטריה ושעון נחשבו מותרות. היום ילד לא יוצא מהבית בלי... (מלאו כרצונכם), ולא רק בגלל עליית רמת החיים. היינו כנראה הרבה יותר טאואיסטים פעם. *"אין תועלת ללמד קופים לטפס על עצים" וגם: "עדיף להדליק נר מאשר לקלל את החושך" - כלומר תהיו מעשיים, אל תעשו מה שלא נחוץ ואל תבכו על חלב שנשפך. אל תקטרו למה הנוער ככה, למה הפוליטיקה ככה, למה הקיבוץ ככה, כי מזה לא תצמח טובה. למדו את הנוער לטפס על עצים (כי הם אינם קופים- גם אם לעתים קשה להאמין בזה), כלומר איך להצליח בחיים, ובקיבוץ- תקנו את מה שאפשר ונכון לתקן, ולא מתוך פחד או תסכול. *"עשה ללא מעשה, והכל ייעשה מעצמו", וגם: המושל הטוב, מושל פחות" – וכבר כתבתי על הסכנות שבעשיית יתר מתלהבת או על בעלי תפקידים בחצרנו שעושים כדי להראות פעילות, ולא מפני שזה באמת נחוץ.
על פי הטאואיזם העולם, היקום, מתנהל באופן ספונטני, אין לו כוונות ורצונות משלו. הוא אינו טוב ואינו רע. זו בעיני חשיבה אתאיסטית נהדרת, נטולת אל רחום או אל נקמות. מי שהולך בדרך הלא נכונה, הדרך עצמה תיקח ממנו נקמה, תגבה ממנו מחיר. לשיטתם לפשוט יש יתרון על המסובך (באירופה, 2,000 שנה מאוחר יותר, קראו לזה "התער של אוקם"), לרך יש יתרון על הקשה (אם תרצו – חיזוק חיובי עדיף על עונש וגישה מתחשבת עדיפה על זו המטילה סנקציות כלאחר יד). מעקרון ה"לעשות ללא עשייה" צמחו גם תורות הלחימה כגון הקונג-פו ואחרות, המנצלות את כוחו ותנופתו של היריב להשגת יתרון עליו, אבל גם הפוליטיקה של ביבי.
ועוד: היש והאין נולדים זה מזה, הקשה והרך משלימים זה את זה, הגבוה והנמוך נשענים זה על זה. תוסיפו ניגודים כרצונכם (חושך ואור, אהבה ושנאה, זיכרון ושכחה, ועוד). הניגודים לא רק מגדירים זה את זה, במובן של היש הוא מה שאינו אין, או האור הוא מה שאינו חושך, אלא גם משלימים זה את זה. בעולם חד-ממדי, ללא ניגודים, לא תהיה משמעות לדברים (וגם נמות בו משעמום). בטאואיזם הניגודים מיוצגים ע"י היין והיאנג. היין הוא החלק הנשי, הרך, הפסיבי של העולם. היאנג הוא הזכרי, הקשה והאקטיבי. השילוב הוא בעימות. לאו- צה טען שאם כולם יודעים ומסכימים על מהו יופי, אין הוא יופי יותר. פרשנות: יש צורך בדיון ובויכוח כדי ליצור משמעות. לפי גישה זו – אם כולם מסכימים מהו קיבוץ, אין הוא קיבוץ יותר (לענייננו, גם יופי וגם קיבוץ הם מושגים מופשטים, כמו גם הדרך – הטאו). איזה מזל! הוויכוח שלא ייגמר כנראה בקרוב על מהו קיבוץ והאם יש כבר קיבוצים שאינם קיבוצים, הוא הוא המעניק בכלל משמעות למושג קיבוץ. הוי עימות מבורך!
הנה כי כן: מכל תורה כמעט, גם אם רחוקה מאתנו בזמן ובמרחב, יש אמיתות ללמוד ומסקנות להסיק. צריך רק פרשנות גמישה וראש/שכל רך וגמיש, העדיף, לפחות בעיני, על הקשה.
דני ברזילי