Logo (1).png

מסיבה לסיבה

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מסיבה לסיבה
 
 

גם אתם שאלתם את עצמכם מהו ההסבר לכך שככל שמעצימים את הדיווחים על "הפצצה האיראנית" וסכנתה האיומה להמשך קיומנו פה – הציבור נעשה דווקא אדיש יותר לנושא? יש לכך ודאי הסברים ברמה הפסיכולוגית (הדחקה) או הפוליטית (אנו משתאים לנוכח הצלחת ביבי וברק לשכנע את כל העולם שאנו רציניים בכוונותינו לתקוף, כאשר בארץ פנימה מרביתנו בטוחים שזהו ספין בלבד בנוסח "תחזיקו אותי"). מה שמעניין כאן הוא דווקא מידת ההתאמה בין שתי תופעות לבין הסיבתיות ביניהן. במקרה הנידון יש לנו הסבר סיבתי גם לחוסר ההתאמה בין מידת ההפחדה ומידת הפחד, אבל אם המצב היה הפוך, כלומר היתה התאמה ביניהם, היה לנו הסבר סיבתי גם לכך. תופעה זו אינה פוסחת גם על חיי הקיבוץ, אבל קצת סבלנות.
אנו נתקלים במקרים רבים בהם מצוירים גרפים עולים של שתי תופעות כאשר הקשר הסיבתי ברור. למשל הקשר בין המספר הגדל של המיליונרים בסין לבין הגידול בכמות המרצדסים ברחובות בייג'ינג. יש גם מקרים הדומים לסיפור האיראני, בהם לכאורה היו שני הגרפים צריכים לעלות, אבל בפועל הם הפוכים. מספר המכוניות בארץ הולך ועולה בהתמדה (2,200,000 בסוף 2006 לעומת 2,730,000 בסוף 2010). מספר הרוגי התאונות לעומתו הולך ויורד (12% פחות בתוך שנתיים בישראל, ומספרים משכנעים עוד יותר בחו"ל). הסיבה העיקרית לכך היא העלייה ברמת הבטיחות של המכוניות ותשתית הכבישים. השבועון ביזנסוויק הביא פעם דוגמאות לגרפים של שתי תופעות העולים או יורדים בתאום מפליא, ללא כל קשר סיבתי ביניהם: עליית מספר מנויי הפייסבוק מול עליית החוב הלאומי של יוון, העלייה והירידה בעקומת הפופולאריות של מועמדת לסנאט מול רמת הצריכה של סוג עוגיות מסויים, ועוד (מוזרים האמריקאים. בארצנו הקשר בין הפופולאריות של מועמד חדש לכנסת לבין רמת צריכת הג'ל לא יפתיע איש).
ההבדל המרכזי בין סיבתיות להתאמה הוא שסיבתיות אמורה לעבוד באותו אופן בכל מקרה, אבל התאמה – לא. סיבתיות קשורה גם לזמן, כפי שלימד אותנו דיוויד יום. אם הגפרור גרם לאש- הגפרור היה לפני האש ולא להיפך. בפיזיקה בא הדבר לביטוי בהנחה שמצבה של מערכת כלשהי בזמן מסויים תלוי במצבה בעבר, ולא במצבה בעתיד. הקושי הוא שעקרון הסיבתיות במדע הוא אפריורי. הוא אינו ניתן לגזירה משום ניסוי או תצפית מפני שכל ניסוי כזה מניח מראש קיומה של סיבתיות. עצם ההסקה של סיבתיות מתוך ניסוי מחייב שימוש בסיבתיות. קאנט ניסה לפרוץ מעגל זה בטענו שעקרון הסיבתיות הוא קטגוריה של חשיבה האנושית, כלומר מובנה בתוך אופן חשיבתנו. אולם אם זה כך – האם בעולם ללא בני אדם לא היתה סיבתיות? על כן החלו לחפש הגדרה פיזיקלית מודרנית, כמו למשל "תהליך שבו עצם או חלקיק מעביר לחלקיק אחר כמות מוגדרת של גודל פיזיקלי כלשהו במסגרת יחסי הגומלין ביניהם". נראה לי שבשלב זה נסתפק בכך ונחזור קצת לקיבוץ.
במחקר שפירסם פעם המכון לחקר הקיבוץ נעשתה השוואה בין מספר הקיבוצים בהם הופרט המזון לבין אלה שבהם נסגר חדר האוכל כליל. המסקנה, גם אם נאמרה בזהירות, היתה שיש קשר סיבתי בין השנים: הפרטה גוררת סגירה. השבתי (וגם אחרים) בתגובה שיתכן וכיוון הסיבתיות הוא שונה, ומכל מקום סגירת חדר אוכל יכולה לנבוע ממגוון סיבות (קיטון באוכלוסיה ושינוי העדפותיה, עובדי חוץ רבים, איכות האוכל, מחירו – המושפע מרמת הסבסוד של הקהילה, ועוד). שמעתי טוענים שיש קשר, סיבתי וגם סטטיסטי, בין רמת הסובלנות (ויש שיאמרו – הברדק החוגג) במשק, לבין כמות הכלבים בו. הנה נושא ראוי נוסף למחקר למכון של אונ' חיפה.
אותו מכון פרסם לאחרונה שבסוף 2011 רק 23% מהקיבוצים היו שיתופיים, מה שמביא אותנו כמובן לשאלת הסיבתיות – האם יש התאמה בין היות קיבוץ שיתופי לבין מידת עושרו, ואם אכן זה כך – האם העושר מאפשר שמירה על השיתוף או אולי להיפך- השיתוף הוא הגורם לעושר. קשה יהיה לבנות מחקר שיענה על שאלה נפוצה זו אבל כ"השערת אצבע" - הגישה הראשונה נראית לי קרובה יותר לאמת (זבוב רזה עוקץ חזק יותר, אומר פתגם גרמני). אם נשוב למונחי הפיזיקה- כדי שמערכת תוכל להתגונן מפני תהליך האנטרופיה עליה להשקיע משאבי אנרגיה. במערכת חברתית זו יכולה להיות אנרגיה כספית, אידיאולוגית או דמוגרפית. כל עוד יש אנרגיה, מסוג כלשהו, יישמר הסדר הישן, עד לפצצה האיראנית.
דני ברזילי