תרמתי גם

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי > תרמתי גם

תופעת ההתרמות הטלפוניות מכעיסה כמעט את כולנו. מה פתאום שמישהו יחדור לביתי- מבצרי או לנייד שלי ויבקש תרומה עבור ילד חולה/ צה"ל/ מלחמה בסרטן/ תזמורת וכיוצא באלה? מי שיושב על קופה ציבורית כלשהי חש את הלחץ הזה כמעט מדי יום. האם העובדה שאנו חיים רובנו בפריפריה מגינה במשהו? ספק רב. האם להצהרותינו שאנו חיים באורח חיים מעט צודק יותר מהאחרים יש כיסוי גם ברמת התרומות שלנו? גם זה בספק. בכל זאת ראוי לתרום מילים מספר על מה שקרוי "כלכלת מתנות".
כלכלת מתנות היא שיטה בה סחורות או שירותים ניתנים ללא תמורה, לפחות לכאורה, מתוך תחושת חובה של הנותנים. בתקופת האבן כמעט כל הכלכלה היתה כזאת: הציידים חילקו למשפחה המורחבת או לשבט את צידם ללא תמורה ישירה, מה שחיזק מאד את הקשרים החברתיים ותחושת היחד שהיו נחוצים להישרדות חברות הציידים- לקטנים של אז. עד היום יש בחברות מסורתיות סקטורים שלמים החיים מתרומות (הנזירים הבודהיסטים למשל), דבר שלא זו בלבד שאינו מחליש, הוא אפילו מחזק חברות אלו. גם בחברה המודרנית שלנו יש תרומות מאורגנות רבות: בנק הדם (זוכרים את "תרמתי דם"? משם הכותרת), תרומות אברים, אתר "אגורה" באינטרנט למסירת וקבלת חפצים שבעליהם אינם זקוקים להם (שבו בולט גם אלמנט הקיימות: לזרוק פחות לזבל), וכמובן אתר ויקיפדיה, שהידע בו נתרם ע"י הכותבים.
בקיבוץ היתה מקובלת בעבר תליית הבקשה לתרומה על לוח המודעות, בצד פניה לחברים לרשום את נדבת לבם. שיטה זו עברה, בצדק, מן העולם מפני שיצרה תחרות פומבית ולא הוגנת בין מי שיכול יותר ליכול פחות, ומפני שעברה על כמה ממעלות הצדקה של הרמב"ם. הנה דבריו בנושא, עם קיצורים מתבקשים: "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. המעלה שאין למעלה ממנה היא של המחזיק ביד חברו ונותן לו הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה. פחות מזה – הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח. פחות מזה – שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח. פחות מזה – שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן. פחות מזה- שייתן לעני בידו, קודם שישאל. פחות מזה- שיתן לו כראוי, אחרי שישאל. פחות מזה- שיתן לו פחות מן הראוי, אך בסבר פנים יפות. פחות מזה – שיתן לו בעצב". מצאתם את עצמכם על הסולם הרמב"מי הזה? באופן אישי מצאתי עצמי על כל המדרגות הללו, מהראשונה ועד השמינית, עם דגש קל לשישית ולשביעית.
"מי שנותן – אסור לו לזכור. מי שמקבל – אסור לו לשכוח" אומר פתגם צרפתי, ואכן, את התרומה הסוציולוגית החשובה ביותר לחקר חשיבותן של מתנות נתן האנתרופולוג והסוציולוג הצרפתי מרסל מוס, תלמידו של אמיל דורקיים, בחיבורו "המתנה" משנת 1925. לדבריו חילופי מתנות הן מרכיב מרכזי בחוזקן של קבוצות ובחוסנו של כל מרקם חברתי. מוס מציין שלש חובות: חובת המעניק לתת, חובת המקבל להסכים לקבל, וחובתו להשיב במתנה נגדית. לכלכלת מתנות זו יש, מעבר לחשיבות הכלכלית והחברתית, גם משמעות דתית בחברות רבות (הנזירים בכל הדתות, הצדקה באיסלם ועוד). גדי אלגזי כתב על כך ב"הארץ" שלא לשווא על המקבל להיות, בעברית לפחות, "אסיר תודה". הוא גם מביא דוגמא נאה: קבוצת משתתפים בקורס קונים קפה בהפסקת עשר. מה עדיף – שכל אחד יקנה לעצמו בכל פעם או שבכל הפסקה יקנה אחד החברים קפה לכולם, לפי סבב? בדרך השניה יהפוך האינטרס המשותף והציפיה מכל אחד לתרום בתורו, את אוסף היחידים לקבוצה. אלגזי גם מסב תשומת ליבנו ל"פיזיקה חברתית": מתנות העניים לעשירים, מפשוטי העם למכובדים, מאבדות מחשיבותן בדרכן "למעלה" אבל צוברות משקל בדרכן למטה – כשהן ניתנות מהנכבדים לעמך. בדקו עם עצמכם – מה יהיה למשל עבור הנשיא ערכה של מתנה מכם, לעומת חשיבותה עבורכם של מתנה שתקבלו מהנשיא או מ- VIP אחר?
ועוד בדקו בקיבוצכם – האם אתם יודעים כמה ולמי תורם הקיבוץ כקהילה, בנפרד מהתרומות האישיות של חבריו? האם מישהו מתייעץ אתכם בנושא זה? האם נכון לנקוט מדיניות של "שקל מול שקל" (כשהקיבוץ מוסיף שקל לכל שקל הבא מהחברים)? אני למשל הפסקתי מדיניות זו, מפני שהיא הופכת את מי שממונה על תרומת הקהילה לשבוי בידי הציבור, ומפני שהיא מוסיפה עוד למי שכבר מקבל וממעיטה עוד ממי שלא קיבל. כעת תגידו – יש עוד דרכים רבות לתרומה, לאו דווקא בכסף. זה ודאי נכון, אבל מצריך מאמר נוסף. בעצם – הטור הזה עצמו הוא תרומה ממני, דמי חנוכה. עכשיו תורכם להחזיר.
דני ברזילי

תרמתי גם

כניסת חברי הקיבוץ