שכחון טוב

פעמים רבות באים אלי חברים בבקשות שונות שמשפט הפתיחה שלהן הוא "אתה יש לך זכרון טוב, אולי אתה זוכר מה...." וכאן בא איזכור ארוע או שם אדם כלשהו. לכל חברה יימצא "הזוכר הרשמי" שלה, הארכיון החי, זה שיודע לצטט החלטות מלפני שלושים שנה, זה שזוכר היכן היה מחסן הבגדים הראשון, זה שמספר לנו מדוע עזב פלוני את הקיבוץ בשנות החמישים וכיוצא באלה.

  כשבאים אלי לאחרונה עם משפט הפתיחה על הזכרון הטוב, אני עונה שזכרון טוב זה עדיין טעון הוכחה (לפי מחקרים רפואיים תכונה זו קשורה לכמות הדופמין באזור מסויים במוח) אבל מה שיותר בטוח הוא שיש לי שכחון טוב, תכונה בה אני בהחלט גאה.

מדוע להתגאות בכך? כי איש אינו באמת רוצה לזכור את כל הביקורות שהוטחו נגדו, את כל העלבונות שספג, את המעשים שעשה בסתר והוא מתבייש בהם במבט לאחור, את כל החשבונות הקטנים. גם בהיבט הציבורי עדיף לעתים לשכוח, ואני מוצא עצמי מקווה תכופות שרמת הדופמין הקולקטיבית שלנו תרד. אז חבר מסויים ירד פעם מהפסים או סטה מהנורמה – לא נסלח לו? משפחה אחת הסתכסכה עם אחרת – הלנצח יאכלו חרב? מישהו מעל פעם בתפקידו – הוא פסול לנצח ולכל תפקיד?

  על בסיס הקלישאה הידועה "מה שאינך יודע אינו מכאיב לך" אפשר גם לומר " מה שאינך זוכר – לא מכאיב לזולתך". לשכחון אין קיום עצמאי. כמו שהשחור הוא העדר אור והטפשות היא העדר חוכמה, כך השכחון הוא העדר זכרון. לאחרונה התבשרנו על גילוי עדויות נוספות לקיומו של "החומר האפל" ביקום (זה שאינו מייצר או מחזיר אור ולכן אי אפשר לראותו) ומשערים שהמסה שלו היא פי חמש ממסת כל החומר הנראה. יתכן שהיחס בין מה שאנו זוכרים (החומר הנראה) לבין מה ששכחנו, כיחידים או כקולקטיב (החומר האפל) גם הוא אחד לחמש, וטוב שכך. זה מאפשר לנו להמשיך לחיות זה עם זה ולא זה בניגוד לזה.