Logo (1).png

הסחטן וקורבנו

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  הסחטן וקורבנו
 
 
 

לפני כשנתיים כתבתי מאמר ששמו היה "תהיו פראיירים", בו דיברתי בשבחה של התנהגות וותרנית. הפעם ננסה לבחון ולתמוך דווקא בגישה ההפוכה – אל תהיו פראיירים. האם שיניתי את דעתי בשנתיים הללו? מה פתאום. מעולם לא התחייבתי לקוהרנטיות או קונסיסטנטיות (לכידות או עקביות, אבל באידיש זה נשמע יותר טוב כמובן. העקביות היא מפלטם של חסרי הדמיון, טען אוסקר ווילד). הפעם נדבר על "פרדוקס הסחטן", שהאדם המזוהה עמו יותר מכולם הוא ישראל אומן משלנו, חתן פרס נובל לכלכלה.


נניח שאני וחברי יושבים ורואים כדורסל בטלויזיה ( כי מה עוד אנו יכולים לעשות יחד?). פתאום נכנס לסלון גזבר הקיבוץ עם מזוודה ובה 100,000 שקל ומודיע שיתן לנו את כל הסכום, כבונוס או דיבידנד או איך שנרצה לקרוא לו, אם רק נסכים בינינו על אופן חלוקתו. אני, שמחשיב עצמי לרציונלי, מציע לחברי לחלק את הסכום לשני חלקים שווים של 50,000, ובטוח שהוא יסכים. להפתעתי הוא מודיע לי נחרצות שבכוונתו לקחת לעצמו 90,000, ולא גרוש פחות. אני מנסה לשכנע אותו בנימוקים הגיוניים ומוסריים אך הוא בשלו. אני מקלל ומאיים, אבל הוא גם אדיש וגם למד קונג-פו. כשאני מבין שאין סיכוי להזיזו מדעתו אני עושה חשבון שמוטב להתפשר ולהסתפק ב- 10,000 מאשר להודיע לגזבר שלא הגענו להסכמה, ולצאת בלא כלום. אני לוקח את העשיריה והולך לדרכי מתוסכל, אבל במחשבה שהפקתי את המירב מהמצב הנתון.


היכן הפרדוקס פה, תשאלו (בנוסף לתהייה מאין לגזבר הקיבוץ מזוודה עם סכום כזה במזומן)? הפרדוקס הוא שאני, שמחשיב עצמי לטיפוס רציונלי, נדחקתי להתנהג באופן בלתי רציונלי בעליל ולהסתפק בסכום מעליב בגלל סחטנותו של חברי (ליתר דיוק – מי שהיה חברי...). ישראל אומן משתמש בסיפור הזה כדי להדגים את הסכסוך היהודי- ערבי. לדידו הם הצד הסחטן, המציג לנו שוב ושוב עמדות קשוחות ובלתי מתפשרות, ואנו, שרוצים להצטייר כרודפי שלום, כמי ששואפים בכל מחיר להסכמה, יוצאים שוב ושוב פראיירים.


דוגמאות בחצרנו? חבר המאיים שאם לא נעשה כרצונו או לא ניתן לו מה שלדעתו מגיע לו - דירה, מימון, רכב, תפקיד,- הוא יגרום לקיבוץ נזק (הלשנה, עצירת פרוייקט, הפסקת העברת כספים וכו'). חבר אחר מאיים ש"אם לי לא יהיה, לאף אחד לא יהיה", וגם מראה לנו כיצד ביכולתו לממש את האיום, ועוד. במקרים כאלה האינסטינקט שלנו הוא להציב כוח מול כוח, ולהראות לו שגם לנו יש כלים להתמודדות. הנה תסריט אפשרי, שמישהו קרא לו "התסריט הקווקזי", למצב כזה, של שני סחטנים: פגישה ראשונה נגמרת בלא כלום כמובן (אין הסכמה, אין כסף). לפגישה השנייה הצדדים באים מצוידים בעורכי דין. שוב אין הסכמה ואין כסף לאיש, חוץ מלעורכי הדין כמובן. בפגישה השלישית – ישר הולכים מכות. הכסף עצמו נשכח מזמן. יש קיבוצים שגם במאבק על חלוקת הבונוס, או על משאבים אחרים, הגיעו כמעט למצב השלישי.


המרכיב העיקרי טמון בשאלה אם זהו מה שקרוי בתורת המשחקים "משחק יחיד" או צפויים משחקים חוזרים. במשחק יחיד נראה שאכן החשבון הרציונלי יגיד שעדיף לצאת עם משהו מאשר בלא כלום, אבל אם נצפה, כפי שקורה בדרך כלל בחיים, שיהיו עוד סיטואציות כאלה מול אותו סחטן, לא נרצה שהוא יסיק שאנחנו פראיירים של קבע, מה שיצור דפוס פעולה של סחטנות. נעדיף להפסיד את ה- 10% בפעם הזאת (הסחטן כזכור יפסיד יותר מחוסר הסכמה) ובלבד שנעביר את המסר שמי שהולך בכוח יועמד מולו כוח נגדי, ולכן כדאי לו להתפשר מראש בפעמים הבאות. לכל היותר נסכים להתחשב בצרכים המיוחדים שלו ולתת לו מעט יותר, רק בגלל שאנו חיים בקיבוץ, רשת בטחון וכיוצא בזה. מישהו השיב לפרופ' אומן שהפרדוקס שלו ממש לא תואם את המציאות. עד עתה הערבים התעקשו ולא ויתרו, וראו היכן הם והיכן אנו, מבחינת רמת ואיכות החיים. לכך ישיב ודאי אומן שאכן זהו המצב דווקא מפני שגם אנו היינו קשוחים, ולכן צריך להמשיך להיות כאלה. בקיבוץ - החברים האחרים אינם אויבינו (לפחות רובם לא) אלא שותפינו, ולכן פתרון של סחיטה מול סחיטה יהיה רק אמצעי אחרון, לאחר כל מאמצי הפשרה האחרים. הוא יהיה חבוי, כמו מוט הברזל שבתוך כרית הפוך.



                                                                                                           דני ברזילי

                                                                                             
                                                                                                                                                                                                          
                                                                                                          ישראל אומן