Logo (1).png

מעשה מרכבה

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מעשה מרכבה
 
 
 

 

על שלושה דימויים של מרכבה ופירושיהם להגדרת זהות וגם לקיבוץ


עם כניסתה של שנה חדשה, וערב בחירות, היה בכוונתי להעלות מחשבות על זיכרון הסטורי, וזיכרון בכלל. מאחר והזיכרון האישי הוא מרכיב דומיננטי בזהותו של כל אחד מאתנו, ה"אני", התגלגלתי לשאלות על זהות ואישיות, אך ככל שהעמקתי (התברברתי למען האמת) בחיפוש בכיוונים שונים, צצו שוב ושוב משלים על המרכבה, בהקשרים ופירושים מגוונים, ומצאתי שראוי לשתף אתכם בחלקם, כולל כמובן המטאפורות שלה לקיבוץ.


אצל אפלטון ("המדינה") בנוי האדם משלושה מרכיבים: התבונה, הרצון והיצר. הוא מדמה אותם למרכבה שבה הרַכַב (העגלון) הוא התבונה, ושני הסוסים הם הרצון והיצר. הרַכַב הוא היודע את הכיוון והדרך אך אין לו כוח ממשי למשוך את המרכבה. הכוח הוא בידי סוס הרצון, איתו אפשר לתקשר ולכוון, וסוס היצר – הפראי והבלתי ניתן לשליטה. לפי אפלטון, אם היצר ירצה לגרור את העגלה לתהום, אין דרך לעצור אותו. מה שהרכב, בעזרת כוחו של הרצון, צריכים לעשות זה למנוע ממנו להתקרב בכלל לתהום, לנווטו הרחק משם, כפי שיש להרחיק פדופיל מגני ילדים או פוליטיקאי מכלי תקשורת.


משל דומה מספר לנו גם הפילוסוף והמיסטיקן הרוסי פ.ד. אוספנסקי (1878-1947) בספרו "החיפוש אחר המופלא" המסכם את תקופת לימודיו עם מורהו שלו – גורדייף הארמני. גם אצל אוספנסקי הרַכַב הוא השכל, עליו מוטל ללמוד את לשונו ורצונו של האדון/ הנוסע, לטפל במרכבה ולנהוג בסוסים. המרכבה היא הגוף במשל, והסוסים הם רגשותינו. ללא שילוב של כל השלושה לא תזוז המרכבה. עבודת האדם על עצמו מטרתה ללמוד לנהל את הרגשות, כפי שנוהגים בסוס. גורדייף הורה שאישיות האדם משתנה ללא הרף, אפילו משעה לשעה. אשליית הזהות האחידה נובעת מזה שאנו מזהים גוף אחד, כמה הרגלים פיזיים קבועים, וגם שם קבוע לכל חיינו, אך זוהי כאמור אשליה.


תפיסת הזהות הקבועה כאשליה מופיעה בחוזקה גם בבודהיזם, שרבים מחכמיו שוללים את ה"עצמי". המשל שלהם מספר על מלך בשם מילינדה ששאל את הנזיר הבודהיסטי נגסנה מהו האדם. בתגובה שאל הנזיר – "מהי מרכבה?" הרי הגלגלים אינם המרכבה, גם הציר לא, וגם המושכות. המרכבה היא מכלול כל מרכיביה. כך גם האדם – הוא סכום אבריו מצד אחד והיבטיו המנטליים מצד שני, אך אין במציאות שום "עצמי", שום מהות הקיימת כשלעצמה. השם שלי, ושלכם, הוא לדידם רק ביטוי לשוני, חסר מהות אמיתית, וכך גם אפילו המילה "שלי" עצמה. (מכאן שלא מובנת לי כלל התופעה של ישראלים השבים מהודו, משנים את שמם ומאמינים שזה מבטא את ה"עצמי" החדש).


הנה כמה חלופות נוספות של פרשנות למגוון הזה: גוף המרכבה הוא הגוף הפיזי שלנו, הרַכַב הוא אכן התבונה והסוסים הם הרגשות, אבל אסור לשכוח את התכלית – הנוסע – שלמענו בכלל הוזמנה המרכבה. הנוסע הזה אמור להיות ה"אני", אך מה קורה כשהוא יורד? טוויסט אפשרי אחר – התכלית היא בכלל היעד, להיכן שהנוסע רוצה להגיע עם המרכבה. ללא הגדרת היעד, אין כלל טעם למסע ולכל המשל הזה (אמרת ספנים עתיקה טוענת: אם אינך יודע להיכן ברצונך להגיע, שום רוח לא תביא אותך לשם). והקיבוץ היכן?


הקיבוץ יכול להיכנס למשל בתור המרכבה עצמה, אשר החבר הוא הנוסע בה והיא תוביל אותו לאן שיכוון אותה המזכיר/ היו"ר/ בשירותו של החבר. החבר יכול להיות גם הסוס, עליו נופל בסופו של דבר העול האמיתי ורק לו הכוח למשוך את כל העסק קדימה, או שמא הסוסים הם המנהלים, הנושאים בעול לטובת הטרמפיסטים למיניהם? הלאה - הקיבוץ כאידיאה, כרעיון, יכול להיות היעד אליו נוסעת המרכבה, אלא שהיעד דורש הגדרות ומצפנים ולא תמיד יש קונצנזוס באשר אליו. הגלגלים יכולים להיות המטבעות, מיליוני השקלים למעשה, הדרושים כדי להתגלגל קדימה. המושכות הן התקנונים המכוונים וקובעים לאן מותר ולאן אסור לסטות, כיסויי העיניים של הסוסים הושמו ע"י שומרי החומות לבל יביטו ימינה או שמאלה, וכיוצא באלה דימויים. עכשיו קחו כל אחד לעצמו עשר דקות ועשו תרגיל יצירתי דומה, אפשר גם על קלנועית בתפקיד המרכבה. באשר לי- אסתפק במרכבתו של אפולו, הוא הליוס, אל השמש במיתולוגיה היוונית, החוצה את השמים מדי יום. הרַכַב יפה כמו אפולו כמובן, הנוסעת היא השמש בכבודה ובעצמה והתכלית, והיא העיקר – להביא אור לעולם.




                                                                                               דני ברזילי