הבה נעזור למזכיר התנועה החדש להתמודד מול המציאות, אבל מהי בכלל מציאות ולמה מיתוסים כה חיוניים לקיומה?
הזמן היחיד בו מזדמן לי לשמוע רדיו (חוץ מדקות המקלחת כמובן) הוא בעת נסיעות. יום לפני הבחירות למזכיר התנועה הייתי בנסיעה לת"א ולכן הצלחתי לשמוע ראיון קצר עם שלושת המתמודדים למשרה הנחשקת. כולם השתמשו בגרסאות שונות של "לנוכח המציאות העכשווית...." ואני כהרגלי הפלגתי במחשבות על מהי המציאות הזו ומהי מציאות בכלל. כשחזרתי לביתי פתחתי שוב את רב המכר (המעיד שאין סתירה בין מקוריות לבין הצלחה) של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות", שיש לו מילים מעניינות לומר בנושא הזה.
הררי מסביר את המושג "סדר מדומיין" כמערכת כללי התנהגות משותפים, המבוססים על אמונה במיתוסים משותפים. מהו מיתוס משותף? למשל הדעה שבני האדם אינם שווים, כפי שמשתקף מחוקי חמורבי הבבלי, או שהם דווקא שווים, כפי שכתוב בהצהרת העצמאות האמריקאית. לשתי הטענות אין תוקף מדעי או אובייקטיבי כלשהו (בהצהרה האמריקאית נכתב "כל בני האדם נבראו שווים", אבל מאחר והם לא "נבראו" אין גם תוקף לכך שנבראו שווים). גם הטענה שלבני האדם יש "זכויות" כלשהן או שהם זכאים לחירות או אושר, היא מיתוס לפי הררי, אבל אם כולנו נאמין למשל במיתוס השוויון, זה יאפשר לנו ליצור סדר חברתי מדומיין המבוסס על אמונה זו. מאחר והסדר המדומיין הזה תלוי בקיום המיתוסים המשותפים, הוא כל העת בסכנת כלייה ולכן כדי לקיימו נעזר השליט לעתים גם בכוח הכפייה או נתלה בסמכות גבוהה (למשל אלהים, מצווה הסדר האולטימטיבי).
כדי לשמר את הסדר המדומיין הזה מייצרים קשר בינו לבין מציאות ממשית וחומרית כלשהי (מערכת הסכרים בבבל, המכונית הפרטית באמריקה, חינוך חינם לכל בברה"מ) וגם מעצבים את הרצונות האנושיים על פי הסדר השליט – כמו התרבות הרומנטית במאה ה- 19, הצרכנות כדרך לקבלת סיפוקים, או תאוות התיירות, עליה כבר כתבתי. יש שלושה סוגי סדר מדומיין, או סוגי מציאות: מציאות אובייקטיבית- שאינה תלויה בתודעתו של אדם או ציבור כלשהו (למשל סיבוב כדור הארץ), מציאות סובייקטיבית- כזו התלויה בתודעתו של אדם בודד (כמו כאב או אהבה) ומציאות בין סובייקטיבית – התלויה לקיומה ברשת המחברת תודעות של אנשים רבים. דוגמאות לאלה הם החוקים, הכסף, הדתות, המדינות, ועוד. המשותף לכולם: אם פרט יחיד או בודדים בחברה יפסיקו להאמין בקיומם, הם ייחשבו סוטים או משוגעים, אך אם מיליונים יפסיקו להאמין בהם הם יאבדו את תקפם ויפסיקו להיות חלק מהמציאות המוכרת. אם יפסיקו הבריות להאמין בפיסת הנייר עליה מודפסים תמונה ומספרים – נחזור למטבעות הזהב או לסחר החליפין, וכאשר רבים הפסיקו להאמין במיתוסים המשותפים שהחזיקו את ברית המועצות – היא התפוררה. סדר מדומיין קיים יכול להיות מוחלף רק בסדר מדומיין אחר, חזק או משכנע ממנו.
ובחזרה לראיון הרדיופוני - איזה סוג של מציאות, או של סדר מדומיין, הוא הקיבוץ? הוא איננו מציאות "אובייקטיבית" והעלמותו לא תפר שום חוק פיזיקלי. הוא גם איננו מציאות סובייקטיבית, מפני ששותפים לה עשרות אלפים החיים בו. הקיבוץ הוא כמובן מציאות בין-סובייקטיבית. בתור שכזה הוא תלוי באופן נואש בקיומם של המיתוסים המשותפים המכוננים שלו: השוויון והצדק, הקיום בזכות זיעת אפינו (או מכונותינו, או במקרה שלי- מחשבות ותוכנת "וורד"), החקלאות ושמירת הקרקע, סולידריות, ערבות הדדית, ניהול דמוקרטי. בתור שכזה הוא גם יימצא בסכנת העלמות לא רק אם ממ"י יכביד את ידו על קרקעותינו ודירותינו אלא גם אם חלקים גדולים מציבור הקיבוצניקים יפסיקו להאמין באותם מיתוסים. התהליך הזה כבר בעיצומו והמסקנה המתבקשת היא לכן שצריך להתחיל לעבוד ברצינות על יצירת מיתוסים חדשים ועל שילובם באלה הישנים.
אני מודע לקושי להודות בכך ששוויון או ערך העבודה הם מיתוסים, אבל עובדה היא שמשך אלפי שנים התקיימו חברות של אדונים ועבדים, בהם היו בני אדם נעלים ופחותים, ועבודת כפיים, או עבודה בכלל, נחשבו בושה לעושיהם. אנו מאמינים שאלה היו חברות פגומות, אבל הן שרדו (עד עתה לפחות) יותר זמן מהחברה המודרנית שלנו וודאי יותר מהקיבוץ. אז יתכן באמת שגם מה שנראה לנו מוצדק ומובן מאליו הוא אמנם מיתוס מתקדם ונאור, אך בכל זאת מיתוס. באחד הדיאלוגים בסדרה האלמותית "כן אדוני השר" אומר מזכיר השר: "ראש הממשלה אינו יכול להתעלם מהעובדות". מנכ"ל המשרד (האמפרי) עונה לו: "אם הוא לא יכול להתעלם מהעובדות, אין לו מה לחפש בפוליטיקה". הנה הדגמה יפה של יכולת תפיסת מציאות גמישה, לידיעת איתן ברושי.
דני ברזילי