כיצד ולמה נוצרים אתוסים ממיתוסים – בעולם, בארץ ובפינה הקטנה שלנו
אחד הדברים האהובים על כל כותב טור הוא תגובות קוראיו (דן בן אמוץ טען שיש לו רק שישה כאלה. אני מקווה שיש לי יותר). זה נחמד עוד יותר כשהתגובה מגיעה בטלפון ולא במייל, ביום בו הופיע הטור, ומחבר אותו אני מעריך. לכן כה שמחתי להערותיו של ארנון אבני על הטור האחרון, והן נראות לי חשובות מספיק כדי להקדיש להן טור זה. ארנון טען שהסיבה שהדעות אותן הבאתי ממחבר "קיצור תולדות האנושות" נראות לנו קצת חריגות (תזכורת: רוב מה שאנו מחשיבים כערך או אמונה אינו אלא מיתוס חסר תוקף) מקורה בכך שהררי אינו עושה את ההבחנה הנדרשת בין מיתוס לבין אתוס. לפי ארנון – ואני מסכים עמו – שוויון, דמוקרטיה, התיישבות ועבודה אינם מיתוסים אלא הם אתוסים., גם בקיבוץ.
המושג אתוס מקורו ביוונית (ETHOS= אופי, תכונה) ופירושו מערכת של עקרונות, אמונות וסטנדרטים המאפיינת קבוצה אנושית מסויימת. הוא גם סך קווי האופי התרבותיים המבדילים קבוצת בני אדם אחת מהאחרות. המיתוס לעומתו, אגדה ביוונית, הוא בדרך כלל סיפור קדום, עטוף גיבורים ומעשי ניסים. הוא סיפור מכונן תודעה ובעל מסר חינוכי ותרבותי, אבל בעל אמינות מפוקפקת. ההבחנה ביניהם הופיעה כבר אצל אפלטון ואריסטו, שהעמידו מול המיתוס את הלוגוס, המרכיב המסודר וההגיוני במחשבתנו. לפי אריך פרום צריך להתייחס למיתוס כאל סיפור דמיוני המביע באמצעות סמלים רעיונות דתיים או פילוסופיים ותפקידו לגבש ולחנך קהילה. ז'ורז' סורל מגדיר אותו כאמונה שאינה נמדדת ע"י ראיות אלא על פי השפעתה על התנהגות האנשים.
דוגמאות למיתוסים יש בשפע: עלילות גלגמש הבבלי, האיליאדה של הומרוס, שירת הניבלונגים הגרמנית, אבירי השולחן העגול הבריטיים, ומשלנו: מצדה, בר כוכבא, חלק מעלילות הפלמ"ח, טרומפלדור בתל חי, פטרה ועוד. מכל ההסברים יפה בעיני זה של מירון בנבנישתי – "המיתוסים הם אבני הבניין מהם בונה עם את זהותו הקולקטיבית. המיתוס הוא קריאת הקרב ושיר הערש שבהם משתמשת הקבוצה כדי
להתגייס לפעולה, להתמודד עם מציאות קשה, לשאוב ניחומים ולתעל שנאות, לטפח את הדימוי העצמי. הם אינם הזיות אלא בליל של ארועים אמיתיים ואגדיים שגובשו בדרך של חוויות...".
איזה מיתוסים יכולים להחשב "קיבוציים"? למשל אגדות מימי "המוסד החינוכי" השמו"צי על אלה שפרסו חתול במכונת הלחם (בררר. בדקתי, זה לא באמת קרה. בכל מוסד סיפרו זאת על המוסד האחר) או הבחור שלעס סנדוויץ ובו חרדון - כך לפחות סיפרו אצלנו, בגאווה מהולה בזוועה. למשל סיפורי "ילקוט הכזבים" על מחלקות הפלמ"ח בקיבוצים או על הפולנים בקיבוץ ההוא והרומנים או הבלגים בקיבוץ שלי (צריך לפרט? כן, גם סטראוטיפים הם מיתוסים). בקיבוץ הפרטי שלי מתגלגלים עוד מיתוסים לעשרות: המסתנן העזתי משנות החמישים שהשאיר פעם שברייה תחת כריתו של ילד רק כדי להוכיח שהיה פה, החבר המבולבל שלקח הביתה ב"הקמה" ילד שאינו שלו, הפרדה שידעה לעשות לבדה רוורס עם עגלה לאורך כל הרפת. איך אצלכם?
האתוס לעומת זאת מקביל יותר לזכרון הקולקטיבי, להשקפות על העבר שיש לקבוצה מסויימת. יש בו שני כיוונים הפוכים – מצד אחד הוא מפרש את העבר על פי הדעות הרווחות כיום בחברה, ומצד שני הוא מעצב את ההווה לפי זכרון העבר, תוך ניסיון ללמוד ממנו. אפשר לומר בהכללה שמיתוסים בונים אתוס. הסיפורים הספק-אמיתיים ספק-בדיוניים בהצטברותם וערבובם זה בזה יוצרים את המקור לאמונות וערכים של הקבוצה. מיתוס מצדה משרת את האתוס של אי- כניעה, סיפורי הפלמ"ח ופטרה את אתוס הצבר, החרדון את אתוס הקיבוצניק הקשוח. כך נוצרו אצלנו גם האמונות בדבר שוויון ערך העבודה דרך א.ד. גורדון, הדמוקרטיה הישירה דרך ביתניה עלית, הקשר לקרקע דרך טרומפלדור החורש ביד אחת, וגם האמונה שכסף לא עושים מכסף אלא מעבודה (וכולנו מכירים את מרכז המשק או הגזבר שהקפידו להסתובב בחולצת עבודה כחולה). "איזו אמונה יפה היא זו, שחסידיה מאמינים בה רק משום שהם מפחדים לא להאמין" אמר מישל דה-מונטיין. יש גם לנו כנראה אתוסים שאנו פשוט פוחדים להישאר בלעדיהם, וזה בדיוק מה שהופך אותם כה יפים.
דני ברזילי