מה הקשר בין דגל לפטריוטיות, מה אמר על כך טולסטוי ואיך הכל מתחבר (או לא) לדרכון אירופי
ביום העצמאות האחרון לא הנפתי את דגל ישראל מעל ביתי. גם ביום העצמאות הקודם זה לא קרה וגם לא בזה שלפניו. למעשה זה לא קרה מעולם, אך בשנים האחרונות, אל מול המוני הדגלים המתנופפים בקיבוצי ומחוצה לו, התחלתי להקשות עם עצמי – אולי הימנעות זאת מעידה על פגם בפטריוטיות שלי? אולי ישראל פחות יקרה לי מלשכני הקושט בדגל אפילו את כלבו, או לזה המעטר בבדי הכחול-לבן את כל הדשא המרכזי ומוריד אותם רק לקראת שבועות, מה שגורם לבלאי מוגבר, שמשפר מאד את מאזנו של המפעל הפטריוטי שבפרברי שנגחאי. אז הובלתי את אצבעותי בחיפוש אחר הפטריוטיזם (שמקורו כידוע במילה "פטריה", מולדת בלטינית).
"פטריוטיזם הוא הביצה ממנה נולדות המלחמות" אמר גי דה מופאסן, והחרה בעקבותיו ג'.ב. שאו עם "לא יהיה לנו לעולם שקט עד שנעקור את הפטריוטיזם מן הגזע האנושי". הידועה באמירות נגד הפטריוטיזם היתה של סמואל ג'ונסון האנגלי מן המאה ה-18 – המתארת אותו כמפלטו של הנבל. פרשנים טוענים שג'ונסון היה דווקא שמרן ופטריוט אמיתי וכוונתו היתה לאלה המנצלים את הכסות הפטריוטית כדי לפעול לטובתם שלהם ובניגוד לאינטרס של מדינתם. האין זה מזכיר לכם את החבר המדבר גבוהה גבוהה על נאמנותו לקיבוץ היקר לו כל כך, ואתם חושבים בלבכם שהחבר הזה באמת יקר לכם, במובן הפשוט, המוניטרי?.
הגירסה הקיצונית של הפטריוטיזם נקראת שובניזם (הטוויסט האנטי-נשי שנתנו למושג הזה הוא המצאה מאוחרת מאד) על שמו של ניקולא שובן, חייל בצבא נפוליאון שהיה נאמן לו ללא סייג ונפצע 17 פעם בקרבות. המושג עצמו נולד רק מאוחר יותר, במחזה בו תואר שובן בצורה נלעגת, אבל גם לפטריוטיזם המתון יותר לא חסרו מבקרים. המעניין והיסודי מביניהם היה לא אחר מאשר לב טולסטוי. מחברם של "מלחמה ושלום" ו"אנה קרינינה" היה בן אצילים רוסי שהתגייס לצבא הצאר בקווקז, נלחם בשורותיו במלחמת קרים (1853) ופיתח בהמשך נטיות אנרכיסטיות ופציפיסטיות. ב- 1894 הוא כתב חיבור גדול בשם "על הפטריוטיות", והנה שני ציטוטים משם: "הרגש הזה אינו אלא העדפת האומה או המדינה על פני כל אומה או מדינה אחרת. את "גרמניה מעל הכל" אפשר להחליף ללא קושי ב"רוסיה רוסיה". רגש זה אינו צודק ואינו מוסרי מפני שהוא גורם לכל מי שרגש זה פועם בלבו לשאוף לטובת אומתו על חשבון אומות אחרות ובכך סותר את החוק הבסיסי של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". ועוד אומר טולסטוי: "ממשלות מעוררות יחסי איבה כביכול מתוך פטריוטיות, כדי להפגין את כוחן בפיוס. דומה הדבר לצועני אשר לאחר שדחף פלפל לישבנו שלסוס באורווה, מוציא אותו החוצה ועושה עצמו אוחז במושכות במאמץ רב, כאילו הוא בקושי מצליח להשתלט על הבהמה העצבנית.... לא היתה אי פעם אלימות משותפת של בני עם אחד כנגד אחר שלא הופעלה בשם הפטריוטיות".
איננו חייבים להסכים עם כל זה, בעיקר לא עם האמירה שאהבת מולדתי באה יחד עם שנאה או זלזול באחרות, אך כדאי להקשיב. יש כמובן גם הסברים טובים לאהבת המולדת, איש איש וסיבותיו עמו. כשלעצמי, אין לי בעיה עם תולי הדגלים, כפי שאין לי בעיה עם אלה המשקיעים אלפי שקלים כדי לרכוש דרכון אירופי בזכות אבא או סבתא, כדי שיהיה "על כל צרה שלא תבוא" או כדי להנות מהקלות במציאת עבודה בחו"ל או בלימודים מסובסדים שם. הצליל הצורם את אוזני בא מכיון אלה שעושים גם וגם – ביד אחת מניפים גבוה את הדגל, ובשניה תוחבים את הדרכון הזר לכיס. הקושי הוא לא בהעדר פטריוטיזם אלא בסתירה הפנימית, בצביעות ( גם אם הבלתי מודעת) המשתקפת בזאת.
דוגמאות להתנהגות שאינה מודעת לצביעותה מוכרות לנו היטב (כמובן- רק מחצרות של אחרים, שהדשא שלהם צהוב יותר). זה יכול להיות גזבר או מנהל עסקי המטיף לחברים התנהגות צנועה ומרוסנת בעוד כולם יודעים שהוא עצמו אינו תלוי במקורות הקיבוץ. זה יכול להיות ממונה הבטיחות המזהיר את כולם השכם והערב, אבל בנו נוסע על קטנוע ללא רישיון. זה יכול להיות חובב בעלי החיים המהלל את תועלתם וגם מאכיל אותם במזון מהרפת, זה יכול להיות.... תשלימו כרצונכם. כולם פטריוטים נאמנים, עם דגל מורם ודרכון זר בכיס.
דני ברזילי