Logo (1).png

מה שטוב עבורך

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מה שטוב עבורך
 
 


נראה שהנה אני הולך לאבד חלק מחברי ואוהדי המועטים, אבל את האמת הזאת הנני חייב לומר: צריך לחוקק חוק נגד הורים הנותנים לבניהם ובנותיהם שמות שיאלצו אותם בכל עתיד חייהם להתנצל (לאמא היתה השראה סקנדינבית/ דכאון לידה), להסביר (אבא פגש פעם נזיר הודי/ שמאן אינדיאני ממש מרשים) או לאיית. בכוונה איני נותן דוגמאות לשמות ששמעתי בשנים האחרונות, כדי שכל אחד יוכל להיות בטוח שלא אליו התכוונתי וגם כדי למנוע מבוכה נוספת מהילדים עצמם, אך כל אחד מכם מכיר כמה וכמה כאלה. הבעיה היחידה עם החוק המועיל הזה היא שהוא חוק פטרנליסטי מובהק. מצד שני – יש דוגמאות רבות לחוקים כאלה שנראים לנו נכונים לגמרי, למרות היותם פטרנליסטיים באותה מידה.

חוק חינוך חובה מהותו במחשבה שהמדינה, הריבון, יודע טוב מהאזרחים מה טוב עבור ילדיהם, ומחייב אותם לכן לשלוח אותם לבית הספר. בחובה לחגור חגורת בטיחות המדינה מאלצת אותנו לשמור על חיינו, אפילו אם לנו עצמנו לא כל כך אכפת מהם. איסור הצגת פרסומות בהן נראות דוגמניות בתת-משקל יוצא מהנחה שהמדינה צריכה לשמור על בריאות הנערות הללו אפילו אם הצלם או היצרן רוצה אותן כקולבים. המונח פטרנליזם עצמו בא כידוע מ-PATER הלטיני ורואה במדינה את האב, המבוגר האחראי, היודע טוב מאזרחיו (או החלק ה"ילדותי" שבהם) מה טוב עבורם ומונע מהם להזיק לעצמם, באופן מיידי או בעתיד. בכל הדוגמאות שהבאנו יש גם חישוב תועלתי מצד המדינה: פחות בוגרי בתי ספר פירושו יותר תמיכות סעד, נפגעי תאונות גורמים הוצאה ציבורית גדולה, וכך גם העומס  במחלקות הפסיכיאטריות בנערות אנורקסיות שראו באותן קולבים מודל לחיקוי.

עקרון החופש המצוטט תכופות מ"על החירות" של ג'.ס.מיל קובע כי "המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו, היא כדי למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, הפיזית או המוסרית, אינה הצדקה מספקת." לאדם יש חופש לעשות כראות עיניו  כל עוד אינו מפריע או מזיק לאחרים, וכאשר מדובר בנזק עצמי – אל לה למדינה להתערב. הקושי הוא כמובן שהנזק כמעט לעולם אינו עצמי בלבד, וגם לסביבה הקרובה ולמדינה יש עלות בגינו, מה שמתיר לה להתערב, על פי מרבית ההוגים המשפטיים. הנימוק של קאנט להגבלת הפטרנליזם, התערבות השליט, הוא שאותו שליט עלול לנסות לכפות גם את תפיסת האושר או המוסר שלו על העם, מה שיהפוך אותו לרודן. בסקאלה שבין פטרנליזם מינימלי לבין זה הרחב (בן גוריון: "איני יודע מה העם רוצה. אני יודע מה העם צריך") מקובלת כיום התפיסה הניטרלית: ההשקפה בדבר מהו טוב היא עניינו של הפרט, לעיתים גם של הקהילה, אך לא של המדינה.

הקיבוץ בעברו היה הרחק ימינה ממרכזה של הסקאלה הזאת. לא היה כלל ספק שלקהילה יש זכות קדימה בהגדרת מהי טובתם של חבריה. האם הצעירה חוייבה למסור את עוללה לידי המטפלת, כי רק היא עברה קורס וידעה מה טוב בשבילו. בחינוך המשותף בכלל היו אלמנטים פטרנליסטיים נרחבים (ולא, אין לי כעס עליו), כמו גם בתחומים אחרים, בהם קבעו האסיפה או הועדות איך נכון לחיות, מה נאכל, לאיזה רופא נלך והיכן נעבוד. יש לשים לב – העניין הוא לא בכך שהחברה קבעה לפרט כיצד לחיות מפני שכך טוב לחברה, אלא שהיא החליטה גם מה טוב לו באופן אישי, אפילו כשהוא חשב אחרת (בהרהור שני – מי בכלל חשב אחרת? זוכרים את הקולקטיביות הרעיונית?).

הקיבוץ של היום העיף את המטוטלת באופן נמרץ לצד השני, אפילו בקיבוצים היותר מסורתיים. האמירה הנפוצה היא "אני יודע הכי טוב מה נכון בשבילי, ותפסיקו להתנשא עלי". האמת היא כמובן היכנשהו באמצע, בגישה הניטרלית שהוזכרה. הדוגמאות שהובאו למעלה, ויש עוד, מראות שלעתים מידה של פטרנליזם מצד המדינה היא מוצדקת, ואם זה נכון למדינה, זה נכון שבעתיים לגבי קהילה, בה הפרטים מעורבים באמת זה בחייו של האחר. אם נחזור לסיום לעניין שמות הילודים – גם אם נאמר ברוך שפטרנו על רוב התופעות הפטרנליסטיות בעברו של הקיבוץ, דווקא בתחום בחירת השמות התוצאה של אז היתה עדיפה, בעיקר מנקודת הראות של טובת הילד, שהיא המכרעת. תהליך בחירת השם (באסיפה) היה נוראי אבל התוצאה בדרך כלל סבירה. היום התהליך נהדר אבל התוצאה לעתים כזאת שאיני בטוח שקצת פטרנליזם אינו עדיף.


דני ברזילי