נתחיל הפעם הישר מהשורה התחתונה: המשפט "הוא הצליח כנגד כל הסיכויים" הוא סתירה לוגית. אין חיה כזאת. אם אנו מצליחים במהלך או פרוייקט כלשהו – זו עדות שהיה לו סיכוי כלשהו מלכתחילה, וזה נכון אפילו לקיבוץ.
קופצת המוט הרוסיה והנאווה ילנה איסינבאייבה עברה באליפות העולם האחרונה באתלטיקה גובה של 4.89 מ' וכבר זכתה באליפות. היא ניסתה עוד שלש פעמים לשבור את שיא העולם שלה עצמה ולקפוץ 5.07 מ'. היא נכשלה כמובן (ואחר כך גם אמרה שטויות הומופוביות בטלויזיה). האם הניסיון הזה היה כנגד כל הסיכויים? נראה שלא. הסיכוי היה מזערי, אבל לא אפסי. טובי הפיזיקאים בעולם ניסו משך שנים למצוא את החלקיק התאורטי בוזון היגס (הקרוי גם בפי הדיוטות "החלקיק האלוהי") באמצעות יצירת התנגשויות של פרוטונים שהורצו במהירות עצומה במאיץ החלקיקים בסרן שבשוויץ. חלקיק ההיגס דועך במהירות והסיכוי לצפות בהופעתו היה אחד לטריליון התנגשויות (ויסלחו לי הפיזיקאים על הפשטנות בתיאור). כפי שכולנו יודעים – החלקיק נצפה מספיק פעמים עד שאפשר היה להכריז שקיומו הוכח. האם פה היתה הצלחה כנגד כל הסיכויים? מובן שלא. הסיכוי היה נמוך אך חזרות רבות מאד על הניסוי הגדילו אותו עד כדי פרס נובל צפוי לפיזיקאים הללו.
נחזור קצת לאחור. בשנת 480 לפנה"ס פלשו הפרסים, בראשות כסרכסס (אחשוורוש?) ליוון. חיל משלוח של 7000 יוונים נשלח למעבר תרמופילי כדי לנסות לחסום את הצבא הפרסי שמנה 300,000. בקרב האחרון היה עימות בין רבבה של "בני האלמוות" (סיירת מטכ"ל הפרסית) לבין 300 חיילים ספרטנים בראשות מלכם ליאונידס. מה היה הסיכוי של ליאונידס? לא אפסי, אבל נמוך מאד. הסוף ידוע – כל הספרטנים נהרגו, הפרסים הגיעו עד אתונה ושרפו אותה, ואותם 300 נכנסו לפנתיאון ההסטורי. מאה וחמישים שנה לאחר מכן פלש אלכסנדר הגדול לפרס. בשנת 331 לפנה"ס נערך מולו בגאוגמלה הצבא הפרסי של דריווש שמנה מאתיים אלף חיילי רגלים, 20,000 פרשים, מאתיים מרכבות עם חרמשים לגלגליהן וגם פילים. לאלכסנדר היו 7,000 פרשים ו- 40,000 חיילי פלנקס מאומנים ומצויידים היטב. הסיכוי נטה לטובת הפרסים וגם כאן הסוף ידוע: הקרב הזה היה סופה של האימפריה הפרסית ששלטה במזרח מאז ימי כורש (גם אצלנו היא קרסה – ראו היכן קצב, ולהבדיל מופז, היום).
ראינו ארבע דוגמאות של סיכוי נמוך, שתיים נסתיימו בהצלחה ושתיים בכישלון. נחזור למסקנה שנוסחה למעלה: אם היתה הצלחה, המשמעות האוטומטית היא שהסיכוי לא היה אפסי. אם היה כישלון – יתכן, רק יתכן, שהוא היה באמת אפסי ורצוי לבדוק, בעיקר ברמה הפסיכולוגית (ראה ליאונידס ואיסינבאייבה), מדוע הם הכניסו עצמם לסיטואציה זו.
בעת מבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" היו משפחות שלקחו רכב ונסעו, בהסכמת ואפילו בעידוד הקיבוץ, לאזור שקט יותר. בחלק מהמקרים המשיכו האבות לבוא לעבודתם בקיבוץ מדי יום. ניסיתי לשכנע אותם שהסיכוי הסטטיסטי להיפגע בתאונה בדרך הוא גדול עשרות מונים מהסיכוי לחטוף קסאם על הראש אצלנו– ללא הועיל כמובן. גם כאן את התשובה ימצאו הפסיכולוגים ולא מומחי ההסתברות. ועוד- אני מכיר יותר ממקרים אחדים, בהם חבר או חברה העמידו מועמדותם לתפקיד בקיבוץ שרבים הטילו ספק אם הם מתאימים לו, כלומר סברו שסיכויי הצלחתם נמוכים. אני זוכר לפחות שניים שנבחרו לתפקיד למרות זאת, כי אנו נוטים לתת צ'אנס, אחד מהם הצליח (שאלה בפני עצמה – מהם מדדי הצלחה) ואחד נכשל. אני זוכר גם שניים שלא נבחרו, ולא נוכל לדעת לעולם אם היו מצליחים או לא.
דניאל כהנמן, חתן פרס נובל משלנו, מביא בספרו "לחשוב מהר, לחשוב לאט" דוגמאות רבות של החלטות שנתקבלו כתוצאה מחישובי סיכויים מוטעים. אחת ההטיות השכיחות נקראת הטיית הזמינות: אם שמענו לאחרונה שוב ושוב על ילדים שמתו מחום ברכב סגור, או על תאונות בכביש מסויים, או על נגיף מסתורי – זה יטה את שיפוטנו באופן דרמטי ובניגוד גמור למתבקש מכללי ההסתברות (למשל 80% העריכו במשאל שהסיכוי למות מתאונה גדול מאשר משבץ מוחי, למרות שהסטטיסטיקה מראה שמשבץ מתים פי שניים). כמה מסקנות ביניים: ראשית- שבבואנו לקבל החלטה על פרוייקט קיבוצי זה או אחר, או לבחור מישהו, רצוי להתייחס בזהירות לשיקולים ממין "שמעתי ש...". שנית – לקחת בחשבון מראש שחלק מהחברים יהיו מושפעים משיקולים והטיות לא רציונאליות, ולעתים הם אפילו יהיו הרוב. שלישית – שהצלחה היא כאמור לעולם לא נגד כל הסיכויים. החכמה היא לנסות לשפר את הסיכוי הנמוך לכזה שיאפשר אותה.
דני ברזילי