את מלחמת יום כיפור שלי ביליתי (ביטוי לא מוצלח במיוחד) בבונקר
המבצעים של בסיס חיל האויר בחצרים, כמילואימניק טרי. לעומת סיפורי הקרבות, הפציעות והאש של חברי, זכרונותי שלי צנועים וכוללים בעיקר את תחושת המועקה של השבוע הראשון למלחמה, כשהתחלנו לפקפק ביכולותיו האגדיות של החיל שלנו וחששנו שבאמת, לפחות חלקית, הטיל כופף את כנף המטוס כמאמר הגנרל. שרד בזכרון גם רגע אחד מתוק בו טרנר, מפקד הבסיס (ההוא מבאר שבע ומהמוזיאון), פרץ לחדרים הסגורים שלנו עם ארגז ארטיקים בניסיון להעלות קצת את המורל, והצליח.
זכרונות המלחמה ההיא הביאו אותי להרהר שוב על הדואליות של חוויה מול זכרון, דואליות שיש לשים לב אליה גם כשאנו שומעים או צופים בזכרונות ותיקים מראשית הקיבוץ למשל. רעייתי ואני מקפידים על נסיעה לחו"ל כל שנה, קטנה או ארוכה, לפי הזמן והיכולת. מכל טיול חזרנו עם אוסף תמונות, הקבורות באלבום או במחשב, לטובת "נסתכל בהם וניזכר כשנהיה בפנסיה". והנה, בטיול להודו לפני שנים מועטות נגנבה לנו המצלמה בגשר המפורסם שעל הגנגס אשר ברישיקש, (אולי על ידי קוף), ואין לנו אף תמונה משם. האם זה משנה את הזיכרון מטיול זה? האם נהנינו ולמדנו בו פחות מאשר באחרים? שנינו הסכמנו שהתשובה שלילית, אבל גם על כך שיש לשמור להבא היטב על המצלמה. לצורך השוואה הצעתי השבוע ניסוי חשיבה לאחד מידידי: אתה יכול לבחור בין טיול נפלא לחו"ל, שיעלה לך 5,000 דולר, לבין אותו טיול בדיוק במחיר 3,000 דולר בלבד אבל ללא מצלמה כלל ועם מחיקת זכרון בסופו. במה תבחר? הוא בחר ללא היסוס בראשון. שימו לב – החוויה וההנאה בשניהם היא זהה מה יש בו אם כן בזכרון הנשמר ששווה לו עוד אלפיים דולר? לפני עשרים שנה הייתי בוחר כמוהו אבל כיום, לאחר עוד טיולים רבים, הייתי כנראה מוותר על הזכרון (הסובל אצלי גם כך מעומס יתר) ומשתמש באלפיים הללו לעוד טיול, לעוד חוויות. כיצד אתם הייתם בוחרים?
מקובל לחשוב שהחוויה מעצבת את הזכרון, אך בטווח הרחוק, לאורך חיינו, הזכרון משקר פעמים רבות וממש אינו משקף אותה. אם שמעת קונצרט יפה בהנאה רבה, אבל בסיומו ההקלטה היתה פגומה והצלילים צורמים, תגובתך תהיה כנראה: היה יפה אבל הסוף הרס את כל החוויה. למעשה מה שנהרס הוא לא החוויה אלא הזכרון שלה. דוגמה הפוכה: רוב הלידות כרוכות בסבל רב של שעות לאשה (גם לגבר, אבל אין להשוות. כמו בחיים – הן עושות את העבודה ואנו מקטרים מהצד). למרות החוויה הקשה, הזכרון של מרבית הנשים מהתהליך הוא חיובי, מפני שבסופו מונח על חזן תינוק מתוק. שתי הדוגמאות הן של מה שאפשר לכנות "אשליה קוגניטיבית": החלק החווה שלנו נוכח נכון בדברים בעת התרחשותם - הרבה הנאה עם מעט סבל בסופה, או להיפך בדוגמת הלידה – אך החלק הזוכר משתלט בסופו של דבר והוא הקובע מה נשאר לנו ואיזה מסקנות ולקחים נלמד לעתיד.
הזכרון הקולקטיבי של כל קיבוץ מורכב מזכרונות פרטיים של חבריו, לפחות כאלה שאלו שחוו אותם היו מעוניינים או מוכנים לחשוף, ומתיעוד משותף – של פרוטוקולים מאסיפות, צילומי חגים ועוד. גם החלק המשותף אינו "אובייקטיבי", מפני שמי שרשם או צילם עשה זאת מנקודת ראותו ולפי הבנתו, אולם החלק הראשון, אוספי הזכרונות, מושפע מאד מהדואליות שבין חוויות לבין מה ששרד מהן בזכרון החבר הפרטי. כשאבי מספר את סיפור (סיוט) הבאתי לקיבוץ בגיל שנה, מסע שנמשך יום שלם, כולל רגעי יאוש אמיתיים, הוא מספר זאת בגאווה ועם חיוך. כשאנו מספרים מאידך את סיפור חייו של חברנו אביהו, שחי חיים מלאים ועשירים והיה מופת לרבים, אנו מספרים זאת בצער וכאב, מפני שהוא נהרג באותה מלחמה שבה פתחתי. הזכרון המתעתע גובר גם במקרים הללו על החוויה, והטור הזה הוא לזכרו.
דני ברזילי