גם הטור הנוכחי יעסוק, מנקודות ראות אחרות, בערכו של הזכרון האישי כמתעד את העבר, כולל זה שלכם ושלי. ההסטוריון הצרפתי אנרי רוסו כתב – שהזכרון שונה מן העבר "כפי שהיה" כשם שטביעת נעל שונה מן הנעל שטבעה אותה. בכך הוא שם קו מבדיל עקרוני מאד בין העבר AS IT WAS (אם יש בכלל דבר כזה) לבין מה שעדי הראיה זוכרים ומספרים.
ההסטוריון פרופ' יואב גלבר עוסק בכך בהרחבה בספרו "הסטוריה, זכרון ותעמולה", ונתייחס פה בעיקר לעדויות בעל-פה ומידת מהימנותן, גם מפני שרוב הפרוייקטים לתעוד הנעשים בתוך הקיבוצים או המשפחות מבוססים על ראיונות כתובים, מצולמים ומוקלטים כאלה, וכפי הנראה זה מה שיישאר בעתיד מעברו של הקיבוץ. שתי דוגמאות מתוך רבות: בראיון מצולם ארוך עם אחת הותיקות, לא הופיעה כמעט בכלל המילה "אני". הכל היה באנו, הלכנו, הקמנו. אפילו את לימודיה בסמינר הקיבוצים ניסחה כ- "שלחו אותי ללמוד" (ומי שסבלו ממנה כמטפלת, אינם משוכנעים שהקיבוץ עשה נכון) ותאור החוויות עם ילדיה כלל בעיקר את פירוט עקרונות ותנאי החינוך דאז. בסדרת ראיונות עם ותיקי האזור שיזם "מרכז חוסן" במטרה לבחון את עמידות אוכלוסיית הקשישים בעת מצוקה בטחונית, 80% מהזכרונות נסבו על שלושים השנים הראשונות שלהם. מה זה אומר עליהם ועל מה נחשב חשוב בעיניהם?
בתקופה היוונית, הרומית וגם בימי הביניים נחשב הזכרון, הסיפור האישי, גם אם עבר כמה גלגולים עד שהגיע לידי ההסטוריון, כמקור עיקרי, אולם בתקופה המודרנית ירדה קרנו מאד מול התחזקותה של הנטייה לסמוך על מקורות כתובים. הסטוריונים רבים רואים בזכרון האישי את הכלי העיקרי למה שנקרא "הסטוריה מלמטה", כלומר מצד פשוטי העם, בניגוד ל"הסטוריה מלמעלה" שהיא סיפורי העלילות כפי שנראו מצד השליטים, להם גם היו האמצעים להשאיר אותם בכתב לדורות הבאים. במושגים הקיבוציים יהיו אלה למשל פרוטוקולי האסיפות מול שיחות המדרכות, במידה ואלה שרדו בכלל.
הקושי הגדול הוא בכך שכפי שציין אריך הובסבאום, הזכרון אינו מכניזם רושם אלא מכניזם בוחר, מבצע סלקציה, משתנה עם הזמן. עדות שנמסרה בשנות החמישים על שנות השלושים היא תעודה הסטורית משנות החמישים, לא השלושים (בפח הזה נפלו מתעדי שואה רבים, שרשמו את זכרונות הניצולים 30 או 40 שנה לאחר הארועים). עדות כזאת משקפת את הזכרון הסלקטיבי של המרואיין לאחר מסננת של עשרות שנים, כמו גם את האג'נדה של המראיין ואת האינטראקציה שהתפתחה בינו לבין העד. קשיים נוספים, לפי גלבר: כשמדובר במיקרו-הסטוריה (ארועים מקומיים, משפחתיים וכו') יש קושי להסתמך על מקורות בעל-פה מפני שאין חומר כתוב שאליו אפשר להשוות אותם, שלא לדבר על זכרונות של אנשים בחברות החסרות כתב בכלל והנסמכים על מסורות שבטיות. ועוד – רוב המתעדים והמראיינים אינם הסטוריונים. יש להם בדרך כלל תודעת שליחות ואג'נדה, וחשוב להם לעתים מה קרה בתוך הראיון (האם העד התרגש, כעס, בכה?) יותר מאשר תוכנו. לעתים הראיון משמש אפילו ככלי טיפולי, תוך הזנחה גמורה של "מה שהיה באמת".
יש מצד שני הסטוריונים "אוראליים" הטוענים שעדויות בעל פה תקפות ואמתיות יותר מעדויות בכתב, כי באלה האחרונות יש השמטות ועיוותים מכוונים, אם בכלל קיים חומר כתוב בנושא המדובר. נסו זאת: יבדוק כל אחד את עצמו מתי הוא אוטנתי יותר, בהתבטאות ספונטנית בעל פה או ברישום מסודר ושקול של מה שהיה ברצונו לומר? הויכוח על תקפה של עדות בעל-פה מול חומר כתוב לא ייגמר בקרוב. הוא בא למשל לביטוי חריף בעבודת התזה לאונ' חיפה של תדי כ"ץ על הטבח שבוצע לטענתו בכפר טנטורה בעת מלחמת השחרור. את החומר אסף כ"ץ מעדויות מפי פליטי אותו כפר ומפי חיילים. לוחמי חטיבת אלכסנדרוני הגישו נגד כ"ץ תביעת דיבה ועבודתו נפסלה לבסוף ע"י האוניברסיטה. עולה כמובן בהקשרים הללו גם השאלה האם יש בכלל אמת הסטורית אחת (ראו ההאשמות ההדדיות במלחמת האזרחים בסוריה) נוכח כל הגישות הפוסט-מודרניסטיות. גלבר מחזיק בדעה שאכן יש אמת כזו, ועל ההסטוריון לנסות לחשוף אותה באמצעות שימוש ב"הסטוריה מלמטה ומלמעלה" כאחת.
לעדויות החלוצים משנות השלושים על עבודה במסילה ביום וריקודים באוהל לתוך הלילה לצלילי נרדי וזעירא יש אותו תוקף כמו לעדויות בני דורי משנות השבעים אודות קטיף עם אפרונים ביום וריקודים עם המתנדבות במועדון הח"ץ לצלילי דיפ-פרפל וסנטנה בלילה. שניהם ייחשבו למסמכים מהעת שבה סופרו, לא ממתי שקרו, וערך האמת שלהן – בהתאם. מצד שני, כפי שאמרנו, מה שזוכרים הוא מה שנחשב.
דני ברזילי