אפלטון אמר פעם: "חכמים מדברים כשיש להם דבר חכם לומר. טיפשים – מפני שהם חייבים לומר משהו". אני חייב לומר משהו כל שבועיים, אז כדי להפחית משהו מנטל הטיפשות בחרתי לכתוב הפעם על שלושה עקרונות חשיבה (ודוגמאות קיבוציות בצידם) שאם נשתמש בהם ניראה טיפשים פחות.
את העקרון הראשון כבר הזכרתי מתישהו, והוא ידוע בשם "התער של אוקם". ויליאם איש אוקם היה נזיר אנגלי במאה ה- 14 שכאשר התפלמס בענייני דת אחדים ניסח את הכלל לפיו "אין להרבות ביישויות יותר מכפי הצורך". אין זה חוק לוגי או פיזיקלי אלא כלי עזר לעבודת המדען, החוקר והמתפלמס. כוונתו – אם יש לך כמה הסברים לתופעה כלשהי, בהעדר עדויות מכריעות אחרות, בחר בהסבר הפשוט יותר. הדבר אמור גם בתאוריות דתיות או מדעיות. לאונרדו דה וינצ'י ניסח זאת: פשטות היא החכמה האולטימטיבית. דוגמה קלאסית מההסטוריה של האסטרונומיה היא של תלמי מול קופרניקוס. תלמי (מאה 2) הסביר את תנועת כוכבי הלכת בהנחה שכדור הארץ הוא מרכז היקום. כדי להסביר את התצפיות שלפיהן לעתים הכוכבים נראים בנסיגה יחסית לכיוון התנועה הרגיל שלהם, הוא המציא "אפיציקלים" (מעגלי משנה, ולא נרחיב כרגע) מסובכים. חלפו 14 מאות עד שקופרניקוס הניח את השמש במרכז, ותורתו פתרה בפשטות שאלות אלה ללא סיבוכים, מה שסייע לה להתקבל בסופו של דבר. בתחום הדתי – בריאה ע"י האל היא הסבר פשוט יותר מתאוריות המפץ למיניהן, מה שאמור היה לשכנע אותנו לקבל אותה, כפי שטוענים ה"בריאתנים". רוצים דוגמה קיבוצית? בשיטוט באתר התקנונים שמפיץ המטה השיתופי (לכל אחד התחביבים המוזרים שלו) פגשתי ב"הסדר תעריף שעתי" של עין השופט. הכוונה לתקנון לתגמול נוסף לחברים העובדים מעבר לחובה מוגדרת, עניין שמקובל בכמה קיבוצים. מאחר ויש הרבה אפשרויות ובעיות בדרך, התקנון כה מסובך עד שרק מלקרוא ולנסות להבין אותו יתכן וכדאי לבחור כבר במשהו פשוט וגורף יותר.
העקרון השני נקרא "המטאטא של אוקם". אין עדויות שאותו נזיר אמנם ניסח אותו, אבל השם נדבק איכשהו. הרעיון הוא לטאטא, להתעלם מעובדות לא נוחות המפריכות את הטיעון או התאוריה שלך. דוגמה מהתחום הפוליטי: חסידי א"י השלמה מתעלמים מהעובדה שהמשך הכיבוש גובה ויגבה מאתנו מחירים כבדים. חסידי החזרה לגבולות 67 לעומתם מתעלמים מכך שאי אפשר יהיה כנראה לפנות 300,000 איש מבתיהם, ודאי לא משכונות ירושלים. בקיבוצים – השיתופיים מתעלמים מהבזבוז שבשיטה, והמתחדשים – מהטיפוס הזוחל בפערים. דוגמה מוחשית יותר: בתכנית ההשקעות השנתית לקהילה מסבירים לציבור שהמקורות הצטמצמו השנה כי המפעל יעביר פחות דיבידנד וכמה עובדים עתירי משכורת פרשו לפנסיה. למרות זאת יצביע הציבור בעד שיפוץ גורף בבריכת השחייה בעלות של חצי מיליון, ושילכו הקמצנים לכל הרוחות.
עקרון שלישי אינו קשור לאוקם, והוא עתיק אפילו יותר ממנו. כוונתי לאמצעי הידוע כ"רדוקציה עד אבסורד". זוהי למעשה הנמקה בדרך השלילה. אם אני רוצה להראות שהנחה מסוימת נכונה, אשלול אותה, אראה שהשלילה יוצרת סתירה, מה שמלמד שהנחתי המבוקשת נכונה. הוותיק במשתמשי דרך זו היה זנון, תלמידו של פרמנידס, שבאמצעות הפרדוקסים המפורסמים (אכילס והצב, החץ ואחרים), הראה שתנועה היא בכלל בלתי אפשרית, ולכן עמדתו של פרמנידס – שאין ריק ואין תנועה – נכונה. הרמב"ם (ב"משנה תורה") "מוכיח" שיש בחירה חופשית לאדם מפני שאילו לא היתה, אין הצדקה לשכר ולעונש האלוהיים שבתורה, אבל מאחר ובתורה יש שכר ועונש מאלהים – חייבת להיות גם בחירה חופשית. הדרך הקלה לשלילת הנחה היא להביא אותה עד לקצה האבסורדי שלה. דוגמה נפוצה: בתשובה להצטדקות הבן "אבל הוא (המורה, החבר, האב) אמר לי לעשות זאת, וחוץ מזה- כולם עושים כך" תשיב האם: ואילו היה אומר לך לקפוץ מהגג? גם זה כולם עושים?
שימוש קיבוצי נפוץ ברדוקציה עד אבסורד הוא ההפחדה מתקדימים. אם יש חבר שלא מופיע לתורנות, או לא מעביר לקופה את כל משכורתו, או מגיש חשבונות לא קיימים, התגובה הקיבוצית תהיה בדרך כלל חריפה (רק אם הוא/ היא נתפסו בקלקלתם כמובן, אחרת זאת סתם רכילות), לא מפני שהנזק מהמעשה היחיד גדול, אלא מהחשש שחוסר תגובה יביא להתפשטות התופעה. אנו תמיד חוזרים על דברי אותה אמא "ומה אם כולם יעשו ככה?" ידוע שאצלנו כל "החלטה לא תקדימית" הופכת מיני-וביי לתקדים, אבל את החוששים מכל תקדים אנו נאשים במקובעות, ואת אלה שלא – ביצירת כאוס. מישהו מציע פתרון?
דני ברזילי