הנה חלומו הרטוב של כל מנהל משאבי אנוש, בקיבוץ ומחוצה לו: לא עוד ועדות מינויים, מכרזים תפורים או פרומים, פרוטקציות, מסעי בחירות, בחירות בקלפי וכיוצא בזה. יש צורך באדם למילוי משרה כלשהי? מוציאים מכרז, מקיימים מבחנים למועמדים, ומי שיצא עם התוצאה הטובה ביותר – ימונה.
זוהי, בהגזמה מתודית כמובן, תמצית שיטת הממשל הקרויה מריטוקרטיה. אנו מכירים דיקטטורה, דמוקרטיה, אריסטוקרטיה, אוליגרכיה, גרונטוקרטיה (שלטון הזקנים, כמו הסנהדרין וגם במספר קיבוצים), מטריארכיה (ברוב המשפחות) קלימוקרטיה (שלטון החזאים, מה שקרה פה בשבוע שעבר) ועוד קרטיות וארכיות למיניהן המגדירות מיהו השולט במדינה או בארגון, אבל מניין צצה המילה החדשה הזו? את המושג מריטוקרטיה טבע הסוציולוג הבריטי מייקל יאנג, בספרו (1958) THE RISE OF THE MERITOCRACY ופירושה "שלטון המוכשרים". מקור המילה "מריט" הוא לטיני, ומשמעותו לזכות, או להרוויח. הספר כתוב כדוח דמיוני שכותב סוציולוג בשנת 2034 ומתאר לאחור את עלייתה ונפילתה של תאוריה חברתית זו, מראשיתה בסוף המאה ה- 19, פריחתה בתחילת המאה ה- 21, ועד למרד נגדה ב- 2033.
לפי יאנג זו לכאורה הטובה שבשיטות: נבדוק את כישוריהם הקוגניטיביים של כל הילדים, נמיין אותם לפי התוצאות, והטובים שבהם יקבלו חינוך למצוינות שיכשיר אותם למקצועות העלית. לכסף ולייחוס של הוריהם, כמו גם לפרוטקציה או שוחד, לא יהיה כל משקל במיון, כפי שלא יהיה להם גם בהמשך, במכרזים למשרות, כי כפי שניסח נפוליאון: "בתרמילו של כל חייל נמצא שרביט המרשל". השיטה נוסדה (לפי יאנג) כתשובה לקפיטליזם האריסטוקרטי, בו למוצא או להון היה משקל מכריע בסיכויי ההתקדמות של כל צעיר. נשמע מצויין? הנה כמה השלכות, אליבא דיאנג: העניים אינם יכולים להאשים איש במצבם, אלא את חוסר כשרונם בלבד. כל המוכשרים יעלו בסולם, ולמעמדות הנמוכים לא יישאר מי שינהיג וילחם עבורם, כך שהם יפסיקו להוות סכנה למשטר. כדי שהם לא יתייאשו (ויאבדו כל רצון להתאמץ) מפצים אותם ברעיון שאולי בניהם, אם יהיו מוכשרים, יטפסו מעלה. תתחזק התפיסה לפיה העני הוא או לא מוצלח או עצלן, והערצת ה"מוצלחים" (סלבים?) תגבר. לקראת סוף "הדוח" פורץ מרד, בהנהגת נשים בעיקר, שאינן משלימות עם כך שלמרות כישוריהן, קידומן מעוכב עקב לידות ואימהות, וההוצאה לאור "מציינת" שהמחבר נהרג במהומות הללו.
מרכיבים שונים במריטוקרטיה אפשר למצוא כבר בזמן העתיק, למשל ב"המדינה" של אפלטון ובכתבי קונפוציוס. שושלת האן הסינית (מאה שניה לפנה"ס עד שניה לספירה) ביססה בעקבות תורתו את שלטונה על שדרה של פקידי מדינה, שנבחרו על באמצעות בחינות נרחבות שנערכו לצעירים, והכשרת המצטיינים שבהם, במקום לסמוך על האצולה המסורתית והמושחתת. הרעיון הגיע לאירופה בתקופת ההשכלה, יושם חלקית ב"חברת הודו הבריטית" ובממשל הבריטי בהודו, ובארה"ב בחוק מ- 1883 שקבע לראשונה חובת מינויים לפי כישורים ולא קישורים.
המחשבה המריטוקרטית שואבת גם מהדרוויניזם החברתי (השלכת האבולוציה ועקרון הישרדות הכשירים לממד החברתי- כלכלי). בעיקרה מונחת האמונה שבני האדם אינם שווים. בכך היא יוצאת גם נגד הדת (שבה כולם שווים בעיני האל, או לפחות כל בני אותה אמונה) וגם נגד הדמוקרטיה (לכל אחד קול אחד). חוסר השוויון בכישורים אינו רק נתון עובדתי לדידה, אלא גם מקנה זכויות שונות בחינוך ואפשרויות פרנסה.
למרות שהאנושות בכללה התקדמה לקראת העדפת המוכשרים, יחסית לתקופות בהן רק המוצא או הכסף היו מאפשרים קידום, אין להניח לדעתי שהיא תיושם במלואה מתישהו מפני שהיא מתנגשת עם קיומן של תכונות אנושיות חשובות אחרות מלבד כישורים אינטלקטואליים: עם אמביציה וכוח רצון, עם מסורות לאומיות ותרבותיות, עם "כסף ישן" שעדיין הוא בעל השפעה, ועוד.
האם בקיבוצים, הארגונים הקטנים יחסית שלנו, יש למריטוקרטיה אחיזה? באופן חלקי בלבד. אנו עורכים מבחנים לילדינו והם אכן מתמיינים למגמות לימוד שונות, אבל עדיין לרצון הילד, בהנחה שיש לו כזה בכלל בגיל ההתבגרות, וללחץ ההורים עליו ועל המערכת (מי ילד מוצלח של אמא?), יש משקל. אנו שולחים מועמדים למשרות מקצועיות וניהוליות למבחנים, אך אלה מהווים רק מרכיב אחד בהחלטה, ולא נוותר על היכרות אישית ועל בחירה בקלפי כשצריך. אנו מכירים בכך שהטבע אינו שוויוני אך גם בכך שזכויות בסיסיות צריכות להישאר שוות. למי שקיבל קלפים טובים במשחק החיים יש אכן יתרון, אבל צריך לדעת כיצד לשחק איתם, ויותר מכל – לשחק איתם לפי הכללים, ואת אלה קובעת החברה, על פי ערכיה.
דני ברזילי