Logo (1).png

מבעד לחריץ הבורקה

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מבעד לחריץ הבורקה
 
 

במדינות האסלם הקיצוני, וכיום יותר ויותר גם אצלנו וגם באירופה, פוסעות הנשים מכוסות מרגל ועד קדקוד, כשרק חריץ צר מול עיניהן מאפשר להן הצצה לעולם. לא נכנס כאן לשאלת ה"למה" (שוביניזם גברי מדכא, לחץ חברתי, הצהרת אמונה) במובן הרחב – כולנו לובשים בורקה, ורואים לכן רק חלק צר מן העולם, חלק שנקבע ע"י האבולוציה שלנו וע"י חינוכנו, והקיבוצניקים מצטיינים בכך במיוחד. נתחיל מדוגמאות.

יש סוגים רבים של גלי קרינה ביקום, אך אנו חשופים רק לחלק קטן מהם: אנו רואים רק חלק שולי מספקטרום הצבעים, שלא לדבר על גלי רנטגן, אולטרה סגול או קרני גאמה, שללא תיווך מכשירים לא נדע מהם. גם מגוון הצלילים שאוזנינו מסוגלות לשמוע הוא חלקי מאד, ומגוון הריחות – עוד יותר (ולעתים טוב שכך). כלב המחמד שלנו שומע ומריח טווח גדול בהרבה מאיתנו.

הדמיון שלנו מתקשה להתמודד עם עצמים הגדולים מכמה קילומטר או הקטנים מעובי שערה. הסיבה לכך היא כנראה שמוחנו התעצב משך מיליון שנה רק באמצעות החושים, מה שהעין מסוגלת לראות. רק במאות השנים האחרונות הופיעו הטלסקופ והמיקרוסקופ, יצירי המדע, שהרחיבו את תודעתנו ויכולת התצפית שלנו, אך צריך רבבות שנים כדי לעצב מחדש גם את דמיוננו. ג'.ב.ס. הולדיין, הביולוג הבריטי הדגול, אמר ש"החשד שלי הוא שהיקום לא רק מוזר מכפי שאנו מניחים, אלא מוזר מכפי שאנו מסוגלים להניח. אני חושד שיש דברים רבים יותר בשמים ובארץ מכפי שאנו חולמים ומכפי שאפשר בכלל לחלום".

 ויטגנשטיין, פילוסוף חכם אבל קשה, שאל: למה היה טבעי לאנשים בעבר שהשמש מקיפה את כדור הארץ, ולא להיפך? הוא עונה: מפני שכך זה נראה לנו בפועל, גם היום. ואז שואל שוב: אז איך זה היה נראה אילו זה נראה כאילו הארץ מקיפה את השמש? (תקראו שוב, אני נזקקתי לשלש פעמים). אנו אפילו לא מסוגלים לדמיין זאת, מפני שהמוחות שלנו, יצירי אבולוציה של מיליון שנות "מה שאני רואה זה מה שנכון", משליכים על השמש אשליה של תנועה, מפני שלא יכלו לתפוס שאנו אלה שנעים.

אנו עשויים מאטומים. גם קירות בתינו כך. האטום עשוי מגרעין שסביבו נעים אלקטרונים, אבל בפועל 99.999%, ועוד כמה תשיעיות כאלה, הן חלל ריק. אין מניעה לכאורה שאטום יעבור בתוך או דרך אטום אחר, עם סיכויי התנגשות אפסיים. אז למה שלא ננסה לעבור דרך קירות, כפי שמתיר ההיגיון? מפני שתודעתנו וחושינו התפתחו הרבה לפני שידענו על מבנה האטום. שמעתי על איש שהאמין שהגיונו חזק מחושיו. הוא מעך את אפו.

כל אלה מובילים לכך שאנו חיים, כפי שמכנה זאת ריצ'רד דוקינס, ב"עולם האמצע". אנו לא מסוגלים לראות, לחוש או אפילו לדמיין מה שמחוץ למגבלות חושינו ותודעתנו, למרות ששם בעצם נמצא הרוב – הרוב המכריע של הספקטרום של כל דבר. זהו החריץ בבורקה. "אדם הוא תבנית נוף מולדתו" אומר הפתגם, ולענייננו – תבנית נוף בורקתו. החריץ הזה נוצר בחלקו כתוצאה מגנטיקה ואבולוציה, אבל חלקו גם בהשפעת הסביבה והחינוך.

האם החריץ דרכו רואה הקיבוצניק את העולם שונה במשהו מזה של האחרים? מאחר והגנטיקה של בני הקיבוץ אינה שונה משל האחרים (למען האמת נוכחתי בכמה יוצאי דופן, אבל הם מעטים מכדי להוות מדגם), לא נותר לנו אלא להאשים את הסביבה והחינוך. אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלי לת"א עם הורי. ניגשתי לקיוסק, נטלתי בטבעיות ארטיק והלכתי. לא ידעתי כלל שיש מושג כזה "לשלם". הוא היה מחוץ לחריץ הבורקה שלי. כשהייתי סטודנט צעיר, היתה סטודנטית שמשך שנתיים הקפידה לשמור לי מקום לידה בבחינות. אני כבר פיתחתי אשליות, אבל היא בסך הכל קיוותה ללחישת תשובה פה ושם, דבר שכמובן לא עלה בדעתי, לא מרוע לב אלא מפני שבסביבה בה גדלנו זה היה מחוץ לחריץ הבורקה. מבחן היה אמור לבדוק רמת ידיעה ולא עצמת הפרומונים. ההתפכחות במקרה הזה היתה כואבת ממש כמו לאותו אדם שאפו נמעך בקיר.

האם אפשר להזיז את החריץ, באופן מטאפורי? ודאי. האם אפשר להרחיב אותו, כך שתודעתנו תתרחב בדברים חדשים בלי לאבד את הישנים? גם זה ודאי. כוח ההסתגלות האנושית הוא רב, וכקיבוצניקים הוכחנו זאת גם באימוץ תובנות ונהלי חיים חדשים, בהרחבת הספקטרום. ועדיין – יש תחומים ואזורים בהם הבורקה תפורה לעורנו, כולל אלה מאתנו שעזבו, כי אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, אך לא את הקיבוציות מהקיבוצניק. יש גם קלישאות נכונות.

                                                                                    דני ברזילי