Logo (1).png

מי משתמש במי?

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מי משתמש במי?
 
 

רוחות המשפחתיות שלנו נגררנו בעת האחרונה לשיחות על יתרונות וחסרונות הטבעונות. השבוע, לאחר שמיצינו את הטענות הידועות משני הצדדים, העליתי את הטיעון הבא: טעות היא לומר שאנו מנצלים או משתמשים בבעלי החיים. למעשה הם אלה שמשתמשים בנו. מי שמפקפק בכך מוזמן לשוב אל "קיצור תולדות האנושות" של הררי (פרק 5). האדם החל לביית צמחים - חיטה באזור שלנו ולאחריה אורז, דוחן ותירס באזורי עולם אחרים - לפני כ- 9,000 שנה. הביות הזה גרם להפצתם של צמחים אלה פי עשרות מונים יחסית לתקופה שלפני המהפכה החקלאית. "החיטה מצאה לעצמה פראייר. בעל חיים ושמו הומו סאפיינס, שמרגע מסוים התחיל להשקיע יותר ויותר זמן ומרץ בטיפוח החיטה והפצתה, עד לנקודה שבה מרבית בני האדם עבדו בפרך מבוקר עד ערב רק כדי לטפח חיטה ולהפיצה" כותב הררי. בתמורה נתנה החיטה לאדם יותר מזון ליחידת שטח ואפשרה בכך את התרבותו שלו.

בהמשך ביית האדם את הכבשים, החזירים, התרנגולות והבקר. התוצאה היא שבימינו יש למעלה ממיליארד בני בקר (לעומת כנראה פחות ממיליון  לפני 10,000 שנה) והפרופורציה לגבי תרנגולות גדולה עוד יותר. מזווית ראיה אבולוציונית צרה, המודדת הצלחת מין לפי תפוצה וריבוי, המהפכה החקלאית היתה הצלחה מסחררת עבור חיות הבית, מסיים הררי, כלומר הם השתמשו בנו היטב. מובן שגם אנו השתמשנו בהן, והסבל הנגרם לכל תרנגולת או עגל אינו זקוק להוכחה. הררי הפך לטבעוני, אני לא, ולפני שנגיע לקיבוץ – נזכיר עוד משהו מתורת המוסר של קאנט.

ל"אימפרטיב הקטגורי" (הצו המוחלט) המוסרי של קאנט יש מספר חלקים. הראשון הוא הידוע יותר (וקרוב לכלל של הלל הזקן – מה ששנוא עליך לא תעשה לרעך). השני מתקשר ישירות לענייננו: "עשה פעולתך כך שהאנושיות, הן שבך והן שבכל אדם אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולא אמצעי בלבד". אפשר להשתמש בזולת כבאמצעי (החקלאי מגדל לנו אוכל, הנגר עושה רהיטים, המלחין יוצר עבורנו מוזיקה) אבל חובה להתייחס לכל אדם גם כמטרה, כתכלית כשלעצמה. הסיבה נעוצה במילה "אנושיות" שמבחינת קאנט מכילה את התבונה שיש לאדם, בניגוד לבעלי חיים אחרים, ולאוטונומיה שלו, כלומר היותו קובע לעצמו את חוקיו. מאחר וכל אחד מאתנו רואה את חייו שלו כתכלית, כמטרה בפני עצמה, חובה עלינו להרחיב ראייה זו גם אל זולתנו. התבונה האנושית כוללת גם את הכושר להאמין, לדבר, ולפי אריסטו – גם להבין בדיחות (נכון, יש כאלה שמבינים ממש ממש לאט, אם בכלל). לעומת התבונה, הבלעדית לנו, את היכולת לחוש כאב וסבל אנו חולקים עם בעלי החיים האחרים, ועל כך מבוססת למעשה הטענה המוסרית של הטבעונים, אבל נעזוב כרגע את יורופסקי וחסידיו.

אז כולם משתמשים בכולם, וזה אינו חדש. מה שטענתי עד עתה הוא רק שנכון אמנם שאנו משתמשים בחיות, אבל גם הן בנו, לפחות לצורך תפוצת המין שלהן (וגם לצורך הגירודים מאחורי האוזן של חתולתנו), ושלפי קאנט לא צריך לבלבל בינן לבין בני האדם, מפני שאין בהן אנושיות. (אגב – לפי יהודה הלוי ב"הכוזרי" גם בין בני האדם יש שתי דרגות: היהודים וכל היתר, ובכיוון ההפוך – קראתי על חבר פרלמנט רומני שבמצע שלו יש הצעת חוק להשוואת הסטטוס האזרחי של הדולפינים אלינו, כי הם תבוניים מספיק לטעמו).

בקיבוץ אנו משתמשים זה בזה אפילו יותר מאשר בחברה הסובבת, מפני שאנו שותפים ביותר פינות חיים ומתחככים יותר זה בזה. כך אני משתמש במטפלת לגידול ילדי, אבל היא תשתמש בי כדי לסייע במימון  לימודיה או אומנותה. כך אני משתמש בטבחית המקומית (אצלנו עדיין יש כזאת, מרק הכרובית מצויין) שמכינה לי צהריים והיא צריכה אותי כדי שאמצא דירה לאורחיה. כך החשמלאי  שגר ממש מאחורי, אם הוא לא יבוא מהר לתלות לי מנורה, אני מצדי אשתמש בעץ הלימון שלו. דווקא בגלל הצפיפות הזו, בגלל השימוש ההדדי הרחב, יש כפל חשיבות בחצרנו לכלל של קאנט בדבר קדושת התכלית שבכל אדם.

ומה באשר לשאלה הרחבה יותר – על היחס בין החברים והקיבוץ? הקיבוץ, האגודה, משתמשת בחבריה לצורך עצם קיומה וגם לרווחתה וגידולה. החברים משתמשים בקיבוץ לסיפוק חלק נרחב מצרכיהם. לכאורה יש פה WIN-WIN. הקושי הוא באשר לתכלית: החברים הם תכלית בפני עצמה, כל אחד בנפרד ולכן גם כולם יחד. האם גם הקיבוץ כאגודה יכול להיחשב כתכלית, לצורך ההדדיות? רשמתי לפני לכתוב משהו בנושא, מתישהו.

                                                                                                            דני ברזילי