אתה אומר: הענין שלנו במצב ביש.
....עכשיו, לאחר שעבדנו כל כך הרבה שנים, מצבנו קשה מבראשית.
אבל האויב עומד היום חזק מאי פעם. נראה שכוחותיו צמחו. ....
ואילו אנו שגינו שגיאות, אין טעם להכחיש.
מספרינו מדולדלים. סיסמאותינו באי-סדר. חלק ממילותינו עיקם האויב עד לאין הכר.
מה עכשיו מוטעה מכל אשר אמרנו, הקצת או הכל? על מי עוד נוכל לבנות?
האם אנו שאריות שהושלכו החוצה מן הזרם החי?
כך אתה שואל. אל תצפה לשום תשובה מלבד תשובתך שלך!
(מתוך: "אל המהסס", ברטולד ברכט)
השיר הזה של ברכט, משנות השלושים, מבטא את הרגשתי בכל הקשור למאבק על הקרקעות שאנו מנהלים עתה. ומהי התשובה שלי, שלנו, אותה דורש ברכט? התשובה לצערי מגומגמת. מי ששמע את חיים ילין, ראש מ.א. אשכול, במועצת התנועה האחרונה, שטען למעשה שקיבוצי המרכז והאינטרס שלהם בויכוח על שיוך הדירות והשלכותיו מכשילים הסדר אפשרי וסביר עם רמ"י, ומי שנוכח בהיענות הנמוכה של חברינו ל"הפגנה הגדולה" בשבוע שעבר, מבין שסיכוייה של תנועה מפולגת להצליח במאבק אינם גבוהים.
במצולע שבין חיפה – עפולה – ירושלים – קריית גת – אשקלון, שהוא הגדרה מרחיבה מאד למושג מרכז הארץ, נמצאים רק כשליש מקיבוצי התנועה. היתר הם פריפריה. "יותר זול למדינה שתגורו על חשבונה לנצח במלון בתל-אביב, אבל נכונותכם להיות כאן מאפשרת את עצם קיומו של המלון בתל-אביב" נאם בשעתו לוי אשכול בטקס העליה של קיבוץ בנגב. אבל כשהתנועה מתבקשת לשלוח נציג לדיון בטלוויזיה, גויס למשימה מרכז המחלקה המשפטית, שאין חולק על כישוריו אבל הוא גר בגעש, ואינו יכול לכן שלא ליפול כפרי בשל בידי טענות דמגוגיות למיניהן. מה שהבינו בימי אשכול מבינים הרבה פחות בימי נתניהו ולפיד.
הנהגת התנועה ניצבת מול סוגי אופוזיציה שונים: הקיבוצים שלא עשו שיוך כלל ואין להם כוונות מידיות כאלה, חברים בקיבוצים שעשו שיוך אבל מושכים לכיוון שיוך קנייני מלא, יעלה כמה שיעלה, כאלה הסבורים שהצעת רמ"י סבירה, וכאמור – קיבוצי פריפריה רבים שאינם משוכנעים בנחיצות עמידתם לצד קיבוצי המרכז הנפגעים ושיש להם אינטרסים חקלאיים ודמוגרפיים תכופים יותר. מול כל אלה, מה עומד לרשות ההנהגה מובילת המאבק? בעיקר הנימוק שמקורו בפסוקיו הידועים של מרטין נימלר, אותו כומר בגרמניה הנאצית של טרם המלחמה: "תחילה לקחו הנאצים את הקומוניסטים. אני לא הרמתי את קולי כי לא הייתי קומוניסט. ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי קולי כי לא הייתי יהודי. ואז הם לקחו את חברי האיגודים... ואת הקתולים... ואז הם לקחו אותי, אך כבר לא נותר איש שירים את קולו למעני". זוהי תמצית מהותה של הסולידריות, בכל עניין שהוא.
מהו הסיכוי שזה אכן יהיה התסריט, שמה שתובעים היום מגעש יתבעו בעתיד ממגן? איני יכול לומר. בעשר השנים האחרונות דקלמתי נימוקים נגד שיוך דירות בקיבוצי שלי, ובהצלחה יחסית. לאחר התיאורים של עלות המהלך, ושל איבוד אפשרי של השליטה על מי יגור אתנו, נהגתי לעתים לשלוף את נשק יום הדין: רוצה דירה משוייכת? אז תחזיר לי (לקיבוץ) את קרן ההון שלך (מה שבקיבוצים אחרים קרוי גם קרן חיים, או פטירה, או חלף דמי עזיבה או הורשה או שמות מקוריים אחרים, כיד הדמיון הטובה של עורכי הדין). קרן זו אצלנו, לבעלי וותק מלא, דומה בערכה לדירה כי ערך הקרקע אפסי, ואפשרויות מימושה נוחות הרבה יותר, כך שאם צריך לבחור - התוצאה ברורה. מי שרצה גם וגם – הוזמן לשכנע את הקיבוץ בכך. איש לא הרים את הכפפה ברצינות עד עתה.
כל זה לא ינחם כמובן את אלה שכבר עמוק בתהליך וסבלנותם בצדק אבדה. בהנחה שקובעי המדיניות היום גם אינם חובבי קיבוצים במיוחד, גם משוכנעים שעמדתם מוצדקת וגם חוששים מבג"ץ נוסף של הקשת המזרחית, מה אפשר לעשות? זו משימתם של הפוליטיקאים, שהרי הפוליטיקה היא האמנות של האפשרי, לא של הנכון. וכעת יסלחו לי יודעי המתמטיקה מבין הקוראים על ההשוואה הבאה: "משפט אי-השלמות של גדל" אומר (בערך כמובן. את הניסוח המדויק לא אני ולא אתם תבינו עד תומו) שכל מערכת לוגית או מתמטית, כוללת בתוכה בהכרח אמיתות שאי אפשר להוכיחן מתוך המערכת. כל עוד ננסה להוכיח את צדקתנו באמצעות נימוקים וטיעונים שרק אנו מסכימים עליהן – אל נתפלא על התוצאה. אני מניח שהפעם אקבל יותר תגובות מאשר לטורים הפסאודו-פילוסופיים הרגילים שלי. שיהיה.
דני ברזילי