אחד מקוראי הנאמנים בא אלי לאחרונה בטרוניה: על הטורים שלך לחזור לבסיס, למהות, ולהפסיק לרחף. ומהי מהות זו, שאלתי בנוסח סוקרטי? לכללי היסוד, לבסיס החיים בחברה, במדינה, בקיבוץ שלנו, ענה. ובכן, עבור מי שגדל על ברכי המחשבה המערבית, הבסיס הוא הדיאלוגים של אפלטון, מהמאה הרביעית לפה"ס. אז חזרתי לשם, ליתר דיוק אל הדיאלוג "קריטון" (כל כתביו של אפלטון מנוסחים כדיאלוגים של סוקרטס, עם בן-שיח אחד או יותר).
סוקרטס, בהיותו בן 70, נתבע למשפט (399 לפה"ס) באשמת כפירה באלים והשחתת הנוער. המשפט נערך, כמנהג אתונה, משך יום שלם בפני חבר שופטים בן 500 אזרחים, שמונו בהגרלה. לא ניכנס לפרטי ההאשמות ולתשובותיו של הנאשם, אך סוקרטס נמצא אשם, ברוב של 280 מול 220, ובהצבעה נוספת – נגזר דינו למוות בשתיית רעל. פרטי המשפט נודעו לנו בעיקר באמצעות אפלטון – תלמידו ומעריצו – כך שיש בהחלט מקום לספק באשר לאובייקטיביות הדיווח. הפילוסוף והמורה הזקן הושם בבית הכלא עד לביצוע גזר הדין, ושם ביקרו אותו חבריו, ובהם קריטון, לשוחח עמו בערב שלפני מותו.
קריטון מציע לסוקרטס לממן את בריחתו מהכלא, ומצרף נימוקים: ידידיו תומכים בזה, אין זה מוסרי להשאיר את אשתו אלמנה (לפי מה שסיפרו על קסנטיפי אשתו – היא היתה דווקא ראויה לזה) ואת בניו יתומים, והעיקר – פסק הדין עשה עוול לסוקרטס, הוא קורבן לעלילה, ולכן יהיה זה מוצדק להימלט ממנו. סוקרטס מצדו, ראשית מנטרל את הרגש מהדיון (כולל רגש הפחד, לדבריו הוא אינו פוחד כלל למות כי בעולם הבא לא רע בכלל) וקובע שגמילת רעה תחת רעה היא עוול. לאחר מכן הוא מנהל דיון דמיוני עם חוקי אתונה, הטוענים כנגדו: "אתה מפר את התחייבותיך והסכמותיך כלפינו, שלא באונס הסכמת להן, אלא שבכל שבעים השנה בהן מותר היה לצאת, אם לא מצאנו חן בעיניך.... ולא העדפת אף אחת מהמדינות היווניות או הנוכריות האחרות.... לפיכך גלוי לעין שהמדינה, ואנו החוקים, מצאנו חן בעיניך, כי מי הוא שבעיניו תמצא מדינה חן בנבדל מחוקיה? ועכשיו לא תקיים את ההסכמות? אם תשמע בקולנו סוקרטס, קיים אותן ולא תהיה לצחוק בצאתך".
במילים שלנו – העוול נגרם לך (אם בכלל נגרם, יש רבים הסבורים שסוקרטס הורשע בצדק) על יד בני אדם, לא ע"י החוקים להם הסכמת כל חייך. הבריחה היא חתירה תחת החוק והיא לכן עוול. מדינה וחברה לא יתקיימו אם כל פרט בהן יתייחס לחוק כרצונו ויתעלם ממנו כאשר אין הוא נוח לו. אלה אמיתות הנראות לנו כיום מובנות מאליהן, אך צריך לזכור: הן רלוונטיות בשני תנאים: בחברה פתוחה, כלומר כזו המאפשרת יציאה חופשית ממנה למי שאינו מרוצה, וגם דמוקרטית – הנותנת לכל אזרח בה אפשרות, ולו קטנה, להשפיע על ניהולה, בדרך ישירה של הצבעה על כל חוק בנפרד או עקיפה - באמצעות בחירת המחוקקים.
האם הקיבוץ עונה על שני תנאים אלה? בהחלט כן. הוא פתוח והוא דמוקרטי. יש לשים לב – השאלה כלל אינה האם החוקים נכונים או צודקים. היא ברמה אחת מעל לזה. נראה שלעולם לא נסכים כולנו על צדקתו, או תועלתו של חוק כזה או אחר, אבל כללי המשחק מתירים שלש חלופות בלבד: לקבל אותו, לנסות לשנותו בדרכים שנקבעו, או לעזוב. זה נכון מאז סוקרטס, דרך רוסו וג'פרסון, ועד מנדלה. כה פשוט, ובכל זאת כה מסובך. מה נעשה לחבר המסרב לפנות דירתו כחלק מהתזוזות הנדרשות בעת שיוך דירות? איך נגרום לכולם להעביר משכורתם בשלמותה או לשלם חובותיהם לקהילה, בכסף או בעבודה? נשכור חברת גבייה?
אילו כולנו היינו סוקרטס, היו חיינו קלים יותר (אבל היינו גם לובשים סדין, מעבירים ימינו בוויכוחים, נשואים לבני זוג שתלטנים, חובבי נערים ומתים בגיל שבעים). הקושי הוא שאנו מסכימים עמו עקרונית, אבל מתקשים ליישם כשזה נוגע לחיינו שלנו. ישאל כל אחד את עצמו – הייתי נשאר בכלא ובולע את הרעל, או מקבל את ההצעה לברוח? מכופף את השקפת עולמך לטובת עוד כמה שנות חיים? נלחם בקיבוץ ובמה שהאמנת לטובת דאגה לבן משפחה במצוקה? עוזב את הקיבוץ בו חיית עשרות שנים מפני שהחלטות מסוימות אינן נראות לך? הדילמה היא אילו חוקים אנו מוכנים לשנות, או דווקא להשאיר, כדי למנוע בריחה של אנשים טובים, או לעזיבה פנימית שלהם, או לכיפוף חרישי ונסתר של הכללים? התשובה אינה בחוק כזה או אחר, אלא בשמירה הכרחית על שני ה"מטא-תנאים": חברה פתוחה, ודמוקרטית. רק מכאן נוכל להמשיך הלאה.
דני ברזילי