"נראה לנו שהיהודים נוטרי המסורת הבינו לנפשם של מתבגרים, ידעו דבר מה עתיק ונבון על בנים סוררים, יותר משהבינו למשל מייסדי הקיבוצים". כך כותב האדמו"ר עמוס עוז, במשותף עם בתו, פרופ' פניה עוז-זלצברגר, בספרם החדש "יהודים ומילים". אז מה שוב רוצה עוז מאתנו? חלקו הראשון של הספר עוסק ברציפות היהודית, בדרכים בהם עבר הנראטיב ועיקרי החיים והאמונה, בעיקר באמצעות האוריינות היהודית, אבל גם בדרכים עקלקלות נוספות. המשפט שלמעלה עוסק בארבעת הבנים שבהגדה, ונחזור אליהם מיד.
בעניין פסח הם אומרים עוד: "אנו סבורים שהשולחן הביתי הוא המוקד הקדום והגדול ביותר של ההמשכיות היהודית, גדול אפילו מבית הכנסת ובית המדרש... היהודים הקדומים פיצחו את סוד ההיזכרות: חקיקת הסיפור במוח הילד באמצעות חמשת חושיו... ובישראל החילונית של היום אחראיות לכך הגננות הרבה יותר מן הרבנים". העובדה שבקיבוצים רבים ירד מעמדו של הסדר הציבורי, עד כדי העלמותו המוחלטת באחדים מהם, וחזר מעמדו של הסדר המשפחתי, היא ודאי פרק בלתי נפרד מהפרטת התודעה הקיבוצית. החוויה של שולחן הסדר היא חוויה מעצבת לכל ילד. אני גדלתי על חוויית שולחנות רבים וארוכים, קהל גדול ושירת רבים רועמת המובלת על ידי מקהלה. יש ילדים בקיבוצים של היום שלא חוו זאת מעולם. הם ודאי יגדלו אחרים, לטוב ולרע.
ועוד: "אכן כן, התורה שמרה על היהודים, אבל הפלא ששימר לה את קוראיה ומאמיניה לא היה לדידנו פלא אמוני כי אם פלא אורייני" כותבים עוז וזלצברגר. ואני מפרש זאת – לא האידיאולוגיה היתה העיקר, אלא המיומנות וההתנהגות, ידיעת הקריאה וסיפורי השולחן מדור לדור. זאת דווקא אמירה מנחמת עבורנו (המילה "מנחם" לקוחה מתכניות הבישול כמובן. כל אוכל שם הוא ראשית לכל מנחם). אומרים שהאידיאולוגיה פסקה מלכהן בחצרות הקיבוצים, אבל אולי דווקא מה שישאיר בבנינו את תודעת "אני קיבוצניק" הם רגל יחפה בדרך עפר, טיול אחה"צ לרפת או לפינת החי, להיזהר מקלנועית ולא ממכונית כשחוצים כביש, פינת גרוטאות בגן, בי"ס חד-קומתי מדושא, רישיון לטרקטור, מפקד אש ביום העצמאות.
הידע שלי בנבכי המסורת והמחשבה היהודית הוא בינוני למדי, וגם לא נברתי, בכוונה תחילה, בהמון המידע שהרשת מציעה בנושא, כדי לשמור על מה שקרוי "מוח בתולי" (ובורות מטופשת בפי אחרים) ולשאול "שאלות של פועל שקורא" כשמו של אחד משיריו החשובים של ברכט. ה"מה נשתנה" מכיל לכאורה ארבע קושיות (קושיות בא מ"קשה" אבל השאלה קלה, שאלת ילד קטון). בפועל זוהי קושיה אחת החוזרת על עצמה, ויש לה ארבע תשובות. זהו העתק מעניין לסיטואציה הקיבוצית הנוכחית: בין אם השאלה החוזרת תהיה איזה קיבוץ אנו רוצים, או מהי הדרך הטובה יותר להחזיר את בנינו, או מהי רמת הערבות ההדדית שנרצה – לכל אחת יש כמה תשובות. המיוחד בהגדה הוא שכל ארבע התשובות מצטרפות למכלול חוויתי אחד, ואינן סותרות זו את זו. התשובות השונות שאנו נותנים לעצמנו לא יגיעו לכך כנראה.
באשר לארבעת הבנים – כולם מצויים בחצרנו. החכם שואל כידוע על החוקים והמשפטים שלנו. זהו הבן המתעניין בכל סעיף בתקנון, בפרשנויות אפשריות שלו, מה יגיד עליהן הרשם או עורך הדין, ומה יצא לו אם יצליח לשנות פה או שם. הרשע (אגב, הניסוח בהגדה הוא "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", כלומר יש רבים כאלה ולא אחד) שואל "מה העבודה הזאת לכם?" אלה הרבים שעזבו מפני שלא היינו בעיניהם מספיק סוציאליסטיים, או מספיק קפיטליסטיים, או מספיק נדיבים או מספיק יצרניים או מספיק משהו אחר, מה שנתן להם כמובן תירוץ נוח לעזיבה או רציונליזציה מאוחרת לכך.
התם שואל רק "מה זאת?", מה זה בכלל קיבוץ היום? אלה בנינו או בני זוגם החוזרים עמם ומבקשים לדעת מה אנו, בלי להיות מודעים לעובדה שאין היום "קיבוץ" אחד כלל. יש דגמים רבים ושונים. הביטוי הנוצרי בהקשר זה, "הו תמימות קדושה" יש בו יותר גינוי מאשר שבח. ואחרון – הבן שאינו יודע לשאול. הוא זה שאין עם מי ואין על מה לדבר איתו בכלל. הוא שקוע באדישות נוחה, או בסוטול שאחרי הודו, או בהתבגרות מאוחרת הכועסת על כל העולם, או כפי שאמר פעם חבר שלי על בנו: עושה תואר מתקדם בגרבוץ. ההגדה פוסקת – "את פתח לו". האם נדע כיצד? הנוכל להיות רלבנטיים גם לאלה? הנה קושיה אמתית, קשה יותר ממה נשתנה.
דני ברזילי