Logo (1).png

אויבו של הטוב

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  אויבו של הטוב
 
 


הנה צרור דילמות שכיחות: נאמר שיש לי בשבוע הבא בחינה בקורס כלשהו, אני יודע שאעבור את הבחינה והדילמה היא האם להשקיע שעות לימוד רבות כדי לקבל ציון 95 או לנצל את הזמן לדברים מהנים יותר ולהסתפק בציון 70? בחורה בשנות ה- 30, מאלה שהאצבע כבר מגרדת להן לטבעת, פוגשת בחור נחמד שגם מוכן מצדו להתחייב, אבל בליבה פנימה היא יודעת שהוא אינו גבר חלומותיה. גבר כזה מצוי ודאי אי שם, אך סיכוייה למצוא ולצוד אותו קטנים, האם תסתפק ב"טוב דיו", בציון 70, או תמשיך לחפש? אני מבקש לרכוש מכונית יד שניה, וקיבלתי הצעה סבירה, באיכות ובמחיר. אקח אותה או אמשיך לחפש את המציאה הטובה ביותר?

הקלישאה הידועה מספרת לנו שאויבו של הטוב הוא הטוב ביותר, ורובנו אכן פועלים לפיה, ולו בהיסח הדעת, מפני שהשאיפה לעשות את הכי טוב - יש לה מחיר. ללוּפטוואפה, חיל האויר הגרמני, היו 425 דגמי מטוסים. כל אחד מהם היה הטוב ביותר בסוגו, וכולם יחד נתנו כיסוי אידיאלי לכל סוגי המשימות, אבל היה צורך בקווי ייצור רבים, בהמון חלקי חילוף ובהכשרת טייסים וטכנאים לכל דגם, כך ששכרו של הפרפקציוניזם הזה יצא בהפסדו (אבל לא בגלל זה גרינג התאבד). בפרפקציוניזם (מוּשלמוּת בעברית) יש גם סכנות: חוסר יכולת לקבוע סדר עדיפויות, העדר גמישות, פרודוקטיביות מוגבלת, פגיעה ביצירתיות ולעתים גם בבריאות הנפשית.

 

כולנו מכירים פרפקציוניסטים. מיכאלאנג'לו אמר: "יצירת אמנות אמתית אינה אלא צלה של השלמות האלהית" ומסופר שמחק את כל מה שציירו עוזריו על תקרת הקאפלה הסיסטינית משך חודשים, והקדיש ארבע שנים לסיימה בעצמו. ידוע ששכניו של הפילוסוף קאנט היו מכוונים את שעוניהם בבוקר לפי שעת יציאתו מביתו, אבל חשוב מזה- תובנותיו בתורת ההכרה הן דוגמה לשאיפה לשלמות פילוסופית. הנה שאלה מעניינת – האם אלוהים, זה מהתורה, הוא פרפקציוניסט? הייתי נותן לו ציון גבוה מאד על המקצוענות בהוראות לבניית משכן הברית והקרבנות, אבל ציון נמוך יותר על ששת ימי הבריאה: בסיום כל אחד מחמשת הימים הראשונים כתוב "וירא אלהים כי טוב", לא טוב מאד ולא מצויין. רק על בריאת האדם אמר "טוב מאד", ועל זה נאמר יהללך אל ולא פיך.

הרברט סיימון טבע את המונח סַטיספיקַ ציה (ק' בפתח,  שילוב של SATICFY + SUFFICE) בתורת קבלת ההחלטות. הכוונה היא לאיסוף חלקי בלבד של המידע הדרוש לקבלת החלטה, לא את כולו. כאשר אנו רוצים לקבל החלטה רציונלית, רצוי מאד לבחון באיזו נקודה המשך איסוף המידע והראיות יהיה כה יקר, בזמן וכסף, עד שיהפוך ללא כדאי, ואז לעצור. הבעיה היא, לפי סיימון, שכדי לדעת מהי נקודת העצירה האופטימלית, מתי נפסיק לחפש, צריך עוד מערכת של נתונים, שגם בשביל לדעת מתי להפסיק לאסוף אותם צריך מערכת נתונים נוספת, וכך הלאה ברגרסיה אינסופית. זו הסיבה שלעולם לא נקבל אופטימיזציה של המידע אלא רק סטיספיקציה, כזו המסתמכת על אינטואיציה ושכל ישר שתגיד לנו מתי המצב "משביע רצון", ולעצור.

אדם יחיד בדרך כלל יודע מהו "הטוב ביותר" עבורו בתחום כלשהו, והדילמה שלו היא רק כמה משאבים להשקיע בהגעה אליו. בקהילה העניין מסובך יותר מפני שיש קודם לנסות לגבש קונצנזוס על מהו הטוב ביותר הזה, לפני שמגיעים בכלל לנושא המשאבים. העניין מסובך יותר גם ככל שהשאלה כללית יותר: קשה להגיע להסכמה מהו הקיבוץ האידיאלי, קל יותר להסכים על מהו פרופיל הנקלט או מיהו מנהל הקהילה האידיאלי, וקל עוד יותר על מהי המכונית הטובה ביותר או מיהו הכדורגלן האידיאלי (הנה כל המומחים מתנפלים עלי, איש איש בתחומו). שום פרפקציוניסט לא יבנה את "הקיבוץ הטוב ביותר", ולא משנה כמה משאבים ישקיע. הוא כן יוכל, בעקרון, לבנות מכונית כזו.

אמנות ההסתפקות ב"טוב" בלבד דורשת החלטה על מה לוותר. (הכדורגלן גורג' בסט, שהיה ידוע בחייו הפרועים, אמר: "בשנת 1969 ויתרתי על נשים ואלכוהול. אלה היו עשרים הדקות הגרועות בחיי"). באשר לי, ניסיתי לקבוע לי כלל – עשה את מרבית הדברים ברמה של "טוב", אבל בכל מקום בו תהיה, בקיבוץ, בלימודים, בעבודה, בטיול, תהיה הטוב ביותר- כזה שהאחרים יבואו להשתתף או להתייעץ אתו -  לפחות בתחום אחד. גם את ההחלטה הזו ביצעתי רק ברמה סבירה, כי הקלישאה עדיין תקפה. היא תקפה גם באשר למדינה שלכם ושלי, בת ה-66 השבוע, המתרחקת והולכת מהטוב ביותר, ואפילו מהטוב בלבד.

                                                                                                            דני ברזילי