קחו את העיתון הזה אתכם, גשו למראה הקרובה והתבוננות בהשתקפותכם בה. אוזן ימין תהיה בצד ימין, ושמאל - בשמאל. כעת קחו תמונה שלכם והסתכלו שוב כשהיא מולכם (או צלמו "סלפי", כמו בטרנד הנוכחי). אוזן ימין תהיה בצד שמאל, ולהיפך. עוד ניסיון: הדגימו לחבר היושב מולכם לנגב את הצד "הזה" (בתנועת יד, ללא הסבר מילולי) של פיו. הוא ינגב כנראה את הצד הנקי דווקא, כי ימין שלכם הוא שמאל שלו. מדוע המראה משקפת לנו את ההיפך מהמציאות? רגע, הנה העיקר: אם המראה הופכת את שמאל וימין, למה לא תהפוך גם את הלמעלה למטה (סנטר למעלה וקרחת מתחת)? הרי למראה אין עדיפות, היא לא יודעת שלהפוך שמאל לימין זה בסדר ולמעלה ללמטה לא. בתרגום להנדסה ברמת אאוקלידס: למה היא יודעת לסובב משהו על ציר ה- y, אבל לא על ציר ה- X
(ולא לשכוח גם את ציר z, מקדימה לאחורה, מהפנים לעורף, כי העולם הוא תלת-מימדי)?
זה נראה כמו פרדוקס, אבל הנה כלל מעשי: בטבע אין פרדוקסים. רק בראש שלנו יש. התשובה היא שלמראה עצמה אין העדפות איזה ציר להפוך. ההעדפה היא של המוח שלנו. הוא יעדיף היפוך בציר y, מימין לשמאל, מפני שהפנים שלנו סימטריים. למעשה בכל מבנה הגוף שלנו ושל רוב בעלי החיים, יש סימטריה בין ימין ושמאל, אבל לא בין למעלה ולמטה (ראש ורגליים) ולא בין פנים לאחור (חזה וגב). לא טבעי לנו לראות אנשים שראשם למטה, כי אין כאלה בטבע. לכן כשבן גוריון הצטלם ככה, זה היה סקופ עולמי. המוח שלנו מאפשר תמונת ראי רק במישור אחד, הסימטרי, כי כך הורגל. יש הטוענים שהתופעה חזקה מעבר למבנה הפנים שלנו בראי. גם אלמלא היינו קיימים, אפשר היה להחליף בין ימין לשמאל, אך לא בין למעלה ללמטה כי רק לשני יש משמעות גם בעולם הפיזיקלי – הלמטה קרוב יותר לכדור הארץ מאשר הלמעלה, אבל נניח לכך בינתיים.
התופעה של תמונת ראי, על מוזרויותיה, קיימת בתחומים רבים בחיינו וביחסינו האישיים והחברתיים. נתקלתי בזה למשל כשאירחתי מישהו מאופקים והראיתי לו בגאווה את קיבוצי, כולל תצפית שדות. תגובתו היתה, למרות שניסח אותה בנימוס ובעדינות: איך לעזאזל השיגו הקיבוצניקים האלה את כל המשאבים (קרקע, מים, מענקים) מהמדינה, משאבים שנמנעו ממני? כשסקרתי בפני חבר מקיבוץ אחר את שפע ההסדרים, התקנות וההחלטות שלנו, הוא שאל איך אנו יכולים לחיות ככה, עם רגולציה כבדה החונקת את החופש והיוזמה האישית. כאשר מישהו מתגאה מולנו בידיעת הפרטים ומתעקש לדייק בהם, תמונת הראי תהיה – נודניק, תן כבר להגיע לעיקר. גם על מי שמראה לנו בגאווה את המון תמונות ילדיה, נכדיה או חתוליה, נגיד לה "איזה מאמי" אבל נאמר בלבנו "WTF, למה היא חושבת שזה צריך לעניין אותי?".
כל אלה תמונות ראי, פירושים אחרים, הפוכים, של אותה תמונה, אותו תאור מצב. המשותף להן ולבלבול ההנדסי שהבאתי למעלה הוא שבכל אחת מהן יש אפשרויות שהמוח שלנו רואה, מבין, ויש אפשרויות אחרות שהוא חוסם, כי לא הורגל באופן ההסתכלות השונה. אם גדלתי במקום שבו הכל היה חופשי, כולל שניצלים בחדר האוכל וסיגריות בכלבו, הראש שלי יהיה חסום בתחילה בפני המחשבה שאולי זה בזבוז עצום, אולי זה אפילו לא מוסרי שמישהו ינצל באופן פרוע את משאבי הכלל. כדי לפתוח את החסימה הזו ולראות גם את תמונת הראי, צריך להשקיע מאמץ. זה עובד גם הפוך כמובן: תמונת הראי של חופש הפרט והקניין היא ניצול וקיטוב כלכלי. להפוך את האחים עופר לפועלים באחד מעסקיהם זה להפוך תמונה מלמעלה למטה ולכן זה נראה לנו מוזר יותר מאשר אם אחד מהם יקנה את השני, פעולה במסגרת הסימטריה המוכרת לנו בעסקים.
לכן הפסקתי להתגאות בכמות הדונמים שהגד"ש שלנו מעבד, כי זה עלול לפעול כמו בומרנג, (ובומרנג יודע לחתוך גם קרקע, עובדים על זה כעת). הפסקתי גם להשוויץ בנערי חברות הנוער שלקחנו ו"הפכנו אותם לבני אדם", כי זו התבטאות מתנשאת ויוצרת אנטגוניזם בעיני מי שמסתכל על כך "משם". רק כשחניכי חברות הנוער לשעבר אומרים זאת בעצמם, יש לזה ערך. נא לא להתבלבל– לאחיזתנו בקרקע, כמו גם לפעולות האחרות של הקיבוצים היה ויש ערך חשוב בעיני, וגם בעיניכם. יש רק לזכור שלא כולם רואים זאת כך.
דני ברזילי