Logo (1).png

החיים, המשמעות ואנחנו

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  החיים, המשמעות ואנחנו
 
 


חבורת "מונטי פייטון" היא מאבות המזון של ההומור הבריטי, הוולגרי והאינטלגנטי כאחד. סרטם the meaning of life  (שתורגם בטעות ל- "טעם החיים") בנוי מסקצ'ים קצרים. הקטע האהוב עלי הוא זה בו רואים סמל מחלקה הנובח על חייליו: "כעת נצעד כולנו מסביב לכיכר.  למישהו יש דבר טוב יותר לעשותו?", ואז מתחיל לשחרר כל מי שמצהיר על משהו עדיף – בילוי עם האישה, קריאה בספר, לימוד נגינה. את כל היתר הוא שולח בפקודה לראות סרט, ונשאר לצעוד לבדו בנחישות בכיכר. ככה זה בחיים: מנהיג כלשהו קובע מה חשוב, מה משמעותי עבור כולם, אבל משניתנת הבחירה, לכל איש יש את טעם החיים שלו, את הדבר המשמעותי או התכלית הפרטית המסבה לו אושר, וזה נכון גם בקהילה הדוקה כמו קיבוץ.

אם אשאל אתכם על רגע או ארוע משמעותי בחייכם, רבים כנראה יזכירו חתונה, לידת ילד או להבדיל- אבדן של איש קרוב. אם אשאל מה מעניק משמעות לחייכם – נקבל מגוון רב יותר, אבל רובו יהיה קשור למושג אושר. הפסיכולוג רוי באומייסטר מוצא דווקא כמה הבדלים בין אושר לבין משמעות: סיפוק רצונותינו תורם לאושר אך לא למשמעות. אושר קשור בהכרתנו  להווה, משמעות – לעתיד. עזרה לאחרים מעניקה משמעות, עזרה מאחרים – אושר. חיי חברה עשירים מעניקים לנו אושר, אבל מאמץ פרטני (ובודד) – יותר משמעות. בדקו את עצמכם ותיווכחו שיש בזה משהו. באומייסטר מוצא ארבעה צרכים עליהם אמור לענות החיפוש אחר משמעות: הצורך בתכלית (תכלית – חתירה למצב עתידי מסוים או מטרה מסוימת המעניקה משמעות להווה), הצורך בערכים (שהם בדרך כלל תלויי חברה ובעלי משמעות רק בתוכה), הצורך לגרום לדברים לקרות (לכוון ארועים, להגשים מטרות), והצורך בתחושת ערך עצמי (לקבל כבוד, להיות מועיל).

מישהי כתבה לי טוקבק לטור האחרון וטענה שהמאמרים שלי הם "אוננות אינטלקטואלית". עניתי שיש עוד מדורים בעיתון ולא חייבים לקרוא הכל. לאחר מכן חשבתי לעצמי – לפחות הצורה הזאת של אוננות אינה אסורה ביהדות, ולכן ביני לבינכם ארשה לעצמי לנסח עוד השערה: לחיים כשלעצמם אין תכלית, אבל החיפוש אחר תכלית מעניק להם משמעות. לכו עם זה למכולת (למעשה לכלבו או לסופר) ותבדקו תגובות.

רבים מאתנו ייזכרו בשלב זה ב"האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל אותו קראנו (או אמרנו שקראנו) מזמן. ספרו של פרנקל מבוסס על חוויותיו במחנה ריכוז בעת המלחמה, בהתמודדות עם הסבל, הרוע ותחושת האבדן. במחנות נשללו כל חירויות האדם, נשארה רק החירות לבחור את עמדתו בנסיבות הנתונות. מימוש חירות זו היא המעניקה לפי פרנקל את המשמעות לחיים. "לחיות פירושו לסבול, להתקיים פירושו למצוא פשר לסבל. כל איש צריך למצוא בעצמו את התכלית למוות ולסבל, ולקבל אחריות על תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול למרות הכל". זהו הבסיס לשיטת הריפוי שלו, הלוגותראפיה.

האם בקיבוץ יש איזה טוויסט, כיוון שונה מעט לשאלה על משמעות החיים? היו לנו בעבר מנהיגים שקבעו מה אמור להיות משמעותי, אבל בעשורים האחרונים הם שחררו את כולנו לסרט. יש מאתנו שהלכו לסרט אימה, אחרים- לסרט פנטזיה. האדם בקיבוץ הוא אותו אדם כמו בכל מקום (מישהו אמר שלחפש משותף בין אנשים זה בלתי אפשרי כמו להוביל חתולים בעדר) אבל הסביבה קצת שונה. היא יותר קהילתית, חילונית, כפרית. בעבר היה הקיבוץ משימתי מאד, כולנו היינו יואל מרשק. היום זה שונה, אבל עדיין, אם נחזור לבאומייסטר, הצורך בחיים לפי ערכים בסביבה הקיבוצית, עניין שהוא תלוי-חברה, אולי משמעותי יותר. הצורך לגרום לדברים לקרות תלוי אצלנו יותר גם באחרים הסובבים אותנו ובעיקר במוסדות האמורים לאשר. מאידך- תחושת הערך העצמי כאשר אני מצליח תהיה חזקה יותר כי יש ממי לקבל הערכה ויש עבור מי להיות מועיל.

למילה "משמעות" שתי משמעויות: האחת- דבר משמעותי הוא דבר חשוב (החל בגביע של מכבי וכלה בתורת היחסות), והשני- משמעות במובן "מובן", כמו מהי משמעות הדמוקרטיה עבורך או מהי אהבה. תשובה ל"משמעות החיים"? זה קצת גדול עלינו, כי היא מניחה שיש תכלית משותפת לכל בני האדם, תהיה זו עבודת האל כפי שגורסות הדתות, השגת אושר כפי שסבורים התועלתנים, או חיים תבוניים לפי אריסטו ודקארט. הגישה ההפוכה טוענת שאין כלל תכלית משותפת כזו, שכל אחד ואחת מגדיר לעצמו את תכליתו ובהתאם- גם את משמעות החיים עבורו. כך או כך, אעדיף סרט טוב על פני צעידה בכיכר. ואתם?