בעת האחרונה מציק לי הרהור ממין זה: מה המשמעות של המחשבה על "המוח שלי", והאם היא שוות ערך ברמה הסמנטית, ל- "המשפחה שלי" או "הקיבוץ שלי"? (ואתם חושבים כעת: אתה נורמלי? זה מה שמציק לך בימים כאלה? במדינה כזאת? בקיץ? במונדיאל?).
ובכל זאת: "שלי" פירושו "של אני". מצד שני האני הוא התודעה שלי, וזאת נמצאת במוחי. אז האם המוח שלי נמצא בי או אני נמצא בו? מה מכיל את מה, אני את המוח או להיפך? גם ב"הקיבוץ שלי" המצב לכאורה דומה. אני חלק מהקיבוץ, כי הקיבוץ הוא סך אנשיו, ומאידך הקיבוץ הוא חלק מאישיותי, מהאני שלי, בהיותי קיבוצניק. אז מי שייך למי? ממה נובע הבלבול? האם מה"אני" החדש הניו-אייג'י והמצחיק של דובי גולדמן בגיליון האחרון?
התפיסה לפיה האני, התודעה או הנפש שלנו, שוכנת במוח כחלק אינטגרלי מגופנו אינה מובנת מאליה. משך רוב ימי המחשבה האנושית, מסוקרטס ועד דקארט (למעט אפיקורוס ומעטים נוספים), מקהלת ועד הרבי מלובאביץ', היתה מקובלת התפיסה הדואליסטית: יש לנו גוף ויש לנו נפש, הנפש אמנם שוכנת בגוף אך יש לה מעמד שונה ועצמאי. רבים מאמינים גם שהיא נשארת לאחר מות הגוף. הנפש נחשבה נעלה על הגוף כי בה שוכנים הרצון, החשיבה והאמונה וכי רק בני האדם ניחנו בה (הבחנה שהטרנד הטבעוני מנסה לסדוק). הסוגיה של גוף – נפש, "השאלה הפסיכו-פיזית", היא אחת המרתקות בפילוסופיה.
עם המהפכה המדעית, מהמאה ה- 19 ועד ימינו, ובמיוחד עם ההתקדמות העצומה בימינו בחקר המוח ובפיתוח המחשבים, הלכה והתחזקה הגישה המוניסטית- מטריאליסטית: יש רק דבר אחד ולא שניים, והדבר הזה הוא חומרי, חלק מגופנו הפיזי, כלומר האיבר הנקרא מוח. הכל זה אטומים, מולקולות, קשרים כימיים וחשמליים במוח. אין כלום מעבר לזה. הדואליזם, האמונה שיש גוף ונפש בנפרד, הוא אשליה נאיבית. חוקרי המוח יודעים היום למקם ולנתח את הזרמים החשמליים והפעילות הכימית במוח בעת שאנו שמחים, צמאים או חרמנים. מרבית הפילוסופים יגידו כיום שיש עוד צורך במחקר והנסתר רב על הגלוי, אבל הויכוח העקרוני הוכרע לטובת המטריאליזם.
הדובר הבולט ביותר בישראל לטובת הדואליזם היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. למרות שהיה בעל כמה דוקטורטים, כולל בביוכימיה ונוירופיזיולוגיה, הוא טען שעקרונית לא ניתן לקשר בין החלקים הנפשיים, מחשבותינו ורצונותינו, שהם רשות הפרט של ההכרה ולא יוכלו לעולם להיות חשופים לחקירה מדעית, לבין גופים פיזיים שחקירתם יכולה לעסוק רק במה שהוא "רשות הכלל". לעולם לא נבין כיצד ארוע נפשי מחולל ארוע פיזי, ולהיפך. כשקראתי אותו לפני עשרים שנה הוא נשמע משכנע, אולם מאז חקר המוח התקדם מאד, ואני עברתי צד. גם ההתקדמות בפיתוח הבינה המלאכותית בגזרת המחשבים, המקרבת אותם ליכולת חשיבה ולימוד עצמאיים (אחד מהם עבר לאחרונה את "מבחן טיורינג", שאמור להבחין עבורנו האם אנו משוחחים עם אדם או עם תכנת מחשב) מחזקת את הטענה שה"רוח" אינה אלא חומר. על זה אמר ליבוביץ: "יש כאן סכנה שאמצעי החישוב ישחררו את האדם מן החשיבה". אגב- על הלובאביצ'ר שהוזכר לעיל אמר שאינו בטוח אם הוא נוכל או פסיכופת.
לכן נכון לומר גם שהמוח שלי נמצא בי (כאיבר בגוף) וגם שאני נמצא בו, כתודעה שאינה אלא מולקולות וקשרים עצביים בתוך האיבר הזה. כפילות זו קיימת לכאורה גם ביחס ביני לבין המשפחה או הקיבוץ, אבל רק לכאורה. בעוד ביני לבין מוחי יש יחס של הכלה (מי נמצא במי), מול הקיבוץ היחס הוא של "חלק מ...". אני חלק מהקיבוץ, אחד מתוך 300, והקיבוץ הוא חלק, אבל רק חלק, מאישיותי, וגם זה רלוונטי רק לבעלי שנות ותק רבות או לבני קיבוץ. אם הקיבוץ גדול, אני אהיה רק שבר אחוז ממנו, אולי קצת יותר מזה אם אני נושא בתפקיד בכיר או כזה שמילתו קובעת. אם צר עולמי כעולם נמלה, יהיה הקיבוץ חלק רב מאישיותי, אולם אם תחומי התעניינותי רבים – חלקו יפחת. יש פה מנעד רחב של מצבים, בניגוד ליחסי עם מוחי – שכולו בי וכולי בו.
מאחר והארוע הספורטיבי הגדול והמשמח של הקיץ קרה כבר לפני שבועיים (סאן אנטוניו של פופוביץ זכו באליפות ה-NBA) הרי שהמונדיאל אינו תירוץ מספיק בשביל להפסיק לחשוב. עודף טסטוסטרון אינו בריא למוח, גם למוח שלי.
דני ברזילי