Logo (1).png

גוגל במקלחת הציבורית

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  גוגל במקלחת הציבורית
 
 


בעת ששימשתי מורה באולפן, בשנות התשעים, הייתי נוהג להביא את התלמידים לפינת "בראשית" שלנו, המדגימה את ימי ראשית הקיבוץ. ליד מקלחת הפח המשוחזרת הייתי מספר תמיד את הבדיחה העתיקה ביותר בפולקלור הקיבוצי (ואם יש איזה תושב הרחבה חדש כלשהו שעוד לא שמע, אז הנה): במחיצה שהפרידה בין אגפי הגברים והנשים היה חור, בדיוק בגובה האסטרטגי. יום אחד שלש נשים מציצות דרכו על בחור שמתנגב. האחת אומרת- זה לא בעלי. השניה מתכופפת, מציצה ומסכימה- נכון, זה לא בעלך. השלישית פוסקת בתורה – זה בכלל אף אחד מהמשק. הצחוק המתגלגל העיד על מי מבין התלמידים מבין מספיק עברית, אבל גם המחיש להם את המציאות של אז: הכל היה גלוי וידוע לכולם, עד רמת הגודל (שלא קובע כמובן). טיפת הפרטיות שהיתה אבדה בין הרכילות במחסן הבגדים לבין קירות הצריפים הדקיקים, או החורים במקלחת.

פרטיות (מלטינית: PRIVATUS= למנוע, לשלול) ניתן להגדיר כיכולתו או זכותו של אדם לבודד את עצמו ולשלוט במידע שיש לסביבתו עליו. הזכות לפרטיות, כפי שהיא מוכרת לנו, נולדה ממאמר מפורסם של המשפטנים האמריקאים וורן וברנדייס  ב- 1890 שהגדירו אותה כ- the right to be let alone (הזכות להיעזב במנוחה). הם ניתחו זכויות שונות המוקנות בחוקי מדינות אחדות והציגו את המכנה המשותף ביניהן: הזכות לפרטיות. למעשה הם "שאבו" זכות זו מזכויות אחרות (ובכך נחשפו גם לביקורת שטענה שאין פה זכות חדשה או נפרדת אלא אפשר להעמידה על מה שכבר קיים).

לזכות לפרטיות שלושה היבטים: חדירה פיזית לגופו או למרחבו הפרטי (ביתו) של אדם, איסוף והפצת מידע פרטי אודותיו, והזכות לאנונימיות (במכתב למערכת, בצילום במקום ציבורי ועוד). בחוק להגנת הפרטיות בישראל (1981) מוגדרות הפרות אפשריות שלו:  בילוש, האזנה, הטרדה, צילום אדם ברשות היחיד, פרסום פרטים על חייו האישיים והמיניים של אדם, הפרת חובת סודיות עסקית או בריאותית ועוד.

כולנו מודעים כבר לכך שפעילותנו במחשב הביתי או בסמארטפון שלנו חושפת אותנו לפגיעה אנושה בפרטיות. גוגל, פייסבוק, הבנקים, קופות החולים, חברות הסלולר, כוחות הביטחון ואחרים אוספים עלינו המון מידע, קצת מרצוננו אבל הרוב ללא ידיעתנו כלל. ה"מטא-דאטה" וכוח המחשוב ואחסון המידע שב"ענן" מאפשרים לגוגל להציע לנו מידע לפי ניתוח חיפושינו, לפייסבוק לשלוח לנו פרסומות לפי רשימת חברינו ואופי שיחותינו, למס הכנסה לתפוס מעלימי מס באמצעות ניתוח רכישותיהם המקוונות מול הכנסותיהם, וכולכם מכירים עוד דוגמאות. משרד הבריאות בבריטניה "מנדנד" לצרכנים להוריד שומנים על סמך ניתוח קלורי של קניותיהם, יש תכנה שמזהירה אותנו לפני נהיגה על סמך ניתוח הרגלי השתיה שלנו, וה- NSA האמריקאי מגלה כוונות פיגועים ע"י ניתוח מיליארדי שיחות טלפון ומיילים להם הוא מצוטט בלי בושה (מישהו אמר כבר: "מי שאיבד את הבושה פעם אחת, עלול להפוך את זה להרגל").

מרתק לגלות שכבר ב- 1967 (!) בעת שמחשב שכוח החישוב שלו היה קטן משל אייפון מודרני היה זקוק לחדר שלם, הרבה לפני סטיב ג'ובס וצוקרברג, כתב פול ברן מאמר בו צפה שבעתיד נוכל לקנות חולצה דרך המחשב, לשלם מיסים ולברר מה יוקרן בטלויזיה, וגם חזה שמידע אישי רגיש ומידע עסקי חשוב יהיו מאוחסנים במערכות הללו, וש"יהיו חסרים לנו המנגנונים הדרושים כדי לאבטח מידע זה כראוי". ואכן כיום מה שנראה כ"שחרור באמצעות מידע" הופך לעבדות חדשה, עבדות למתווכי המידע ולמה שהם יודעים עלינו.

ראו איזו תופעה מעניינת התחוללה. בקיבוץ של ילדותנו הזכות לפרטיות היתה תאורטית בלבד. בפועל ידעו עלינו הכל: עם מי דיברנו ועם מי רבנו , כמה ילדים יש לנו ומה קשייהם בלימודים, מתי, לאן ועל חשבון מי נסענו לחו"ל. עם הפרטות התקציבים, העלמותו של סידור העבודה, וכמובן עם ה"התחדשות" של הזמן האחרון, הולכת ופוחתת כמות המידע שיש לציבור על כל פרט, כלומר הזכות לפרטיות הופכת בקיבוץ מתאורטית לממשית יותר ויותר. אל מול זה, בעולם שסביבנו, בעקבות התמורות הטכנולוגיות, הזכות לפרטיות מופרת יותר ויותר. נוצרה פה מעין תנועת מספריים: הפרטיות שלנו מול חברינו לקיבוץ גוברת, בעוד שמול הסביבה החיצונית, גופים מסחריים ומוסדות מדינתיים, היא פוחתת. סביר להניח שבעתיד הקרוב מאד, גוגל ופייסבוק ידעו עלינו יותר מאשר השכנים שמעבר לדלת או מהצד השני של הדשא, והם לא יהיו זקוקים לחור שבמקלחת לשם כך.

                                                                                                דני ברזילי