יש רבים, בעיקר כאלה האמונים על חישוב צעדיהם, השואלים את עצמם – האם לעשות ילדים, ואם כן- למה בכלל? הנה כמה תשובות שהעליתי בחכתי: הרצון והצורך לאהוב ולהעניק אהבה למישהו. הרצון להשאיר משהו, העתק שלי, אחרי מותי. התקוה למישהו שיטפל בי בזקנתי. הרצון ליצור מישהו שיאהב אותי. להביא ילד כ"תיקון" – שיסדר לי את החיים הדפוקים שלי. שיהיה מישהו שיגשים את חלומותי. להביא ילד כדי להציל נישואין במשבר. וגם - כי כולם עושים. מאחר ומצוות "פרו ורבו" היא מצווה דתית, חיפשתי גם תשובות של רבנים, והנה אחת מהן: עוד ילד זה עוד מישהו שילמד תורה ויקיים מצוות, עוד מישהו שיתפלל לאל ויחזק דמוגרפית את עם ישראל. כל זאת כדי לסתור את המסקנה הפסימית מן הגמרא (מסכת עירובין), שם מסופר על ויכוח בין בית הלל ובית שמאי שבסופו "נמנו וגמרו – נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".
שאלת ההולדה היא קריטית כמובן לא רק למשפחה יחידה אלא גם לקהילות, לקבוצות אתניות או לאומות שלמות – לקיבוץ, לדרוזים בישראל או לסינים. שני מצבי הקיצון, ילודת יתר או חסר, הם מסוכנים. אוכלוסיית העולם היתה מיליארד בודד ב- 1800, הגיעה ל- 3 ב- 1960 וקפצה ל- 7 מיליארד ב- 2011. קצב הגידול הגיע לשיא של 2.2% לשנה בשנות השישים וירד ל- 1% כיום. כל חוזי התפוצצות האוכלוסין יתבדו כנראה, והצפי הוא שלאחר 2050 תחל ירידה. המונח המכריע הוא "רמת התחלופה", שהוא שיעור הילודה המאפשר שמירה על גודל האוכלוסיה. מספר הקסם הוא 2.1 ילדים לאישה בימי חייה (את הגברים לא סופרים, מסיבות מובנות). ההבדלים בין מדינות העולם הם ענקיים: אישה ממאלי תלד 7 ילדים, פקיסטנית תלד 5.5, פיליפינית – 3 עד 4 ילדים, מקסיקנית – 2.5, ואשה פולניה – ילד ורבע, בכל חייה (ותעשה זאת בעיניים עצומות. למי שלא הבין – המייל שלי פה בצד). על פי כל המחקרים, הגורם הדומיננטי ביותר להבדלים אלה הוא השכלת האישה: ככל שזו עולה, הילודה יורדת. (אני הייתי מוסיף, לפחות בנוגע לעשורים האחרונים, את המצאת הגלולה ואת הזמינות של חומר פורנוגרפי ברשתות. הראשון השפיע על מנהגי המין של הנשים, השני על אלה של הגברים, אבל אותנו כאמור לא סופרים).
קהילות ואומות רבות נמצאות על סף אסון דמוגרפי כיום מפני שילודה נמוכה פירושו שבעתיד הקרוב לא יהיו מספיק מפרנסים לכל המיליארדים שנולדו בין 1960 ל- 2000, וצפוי להן עומס סוציאלי ומשבר כלכלי ודאי. בהסטוריה היו תקופות של משברים דמוגרפיים, חלקם מסיבות מובנות כגון מגפות או מלחמות, אבל חלקן נבעו ממה שיש המכנים "התאבדות לאומית" או קהילתית. כותב למשל פוליביוס היווני, בערך ב- 200 לפנה"ס: "בדורנו יוון כולה סובלת מילודה נמוכה וירידה באוכלוסיה, שבגללה ננטשו ערים והאדמה חדלה להניב, למרות שלא הוכינו במלחמות או מגפות... כל זאת כי אנשים הפכו ראוותנים, רודפי בצע ובטלנים עד שלא חפצו להינשא, או לא חפצו לגדל ילדים כלל, או שגידלו ילד אחד".
באשר לישראל: שיעור הפריון הממוצע בישראל הוא 3 ילדים לאישה, אבל הוא מטעה: אצל החרדיות הוא 6.5 ואצל החילוניות רק 2.1. שיעור הפריון הישראלי הוא הגבוה מבין מדינות ה- OECD. ובקיבוצים? שיא הילודה היה בשנת 1951 – 36 לידות לאלף איש, ומאז הוא בירידה מתמדת. ב- 1972 היו 3.3 ילדים לאישה, ב- 1987 ירד המספר ל- 2.75, וב- 2005 ירד עוד, ל- 2.6. למיטב ידיעתי מגמת הירידה נעצרה בעשור האחרון. הסיבות העיקריות שמציינים חוקרים לילודה הנמוכה יחסית שלנו: רוב אשכנזי, שינויים כלכליים והתאחרות גיל ההריון הראשון. מאחר ולא היתה מעולם אנאלפבתיות נשית בישובינו, קונדומים חולקו חופשי דווקא ורוב אשכנזי היה תמיד, ייתכן מאד שפוליביוס צודק קצת לגבינו – הפכנו רודפי בצע ובטלנים, והאינדיבידואליזם הגובר החליש את ההכרה בצורך בילדים לטובת עתיד הקיבוץ והאומה (נימוק שהוא משמעותי בסקטורים אחרים).
אומות אירופה, "המחשבות קיצן לאחור" מבחינה דמוגרפית, נעזרות בעבודת מיליוני מהגרים כדי לפתור את בעיית כמות המפרנסים. זה כבר מתנקם בהן. בתנועה הקיבוצית גישרנו על הפער באמצעות שכונות הרחבה וקבלה מאסיבית לחברות של בנים חוזרים ואחרים. האם גם בנו זה יתנקם בעתיד? ולבסוף: בתקופות שלאחר מלחמות היה באומות רבות "בייבי בום". באומות וקהילות מיואשות היתה לעתים תופעה הפוכה, של "התאבדות דמוגרפית". נותר לחכות ולראות כיצד יגיבו יישובי הדרום וקיבוצי עוטף עזה לאתגר הזה.
דני ברזילי