Logo (1).png

זמן לזמן טוב יותר

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  זמן לזמן טוב יותר
 
 


"אני סבורה שהיית יכול לעשות שימוש טוב יותר בזמן, מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן פתרון" טוענת אליס (מארץ הפלאות) נגד הכובען בספרו המקסים של לואיס קרול, וזה עונה לה: "לו הכרת את הזמן כמוני, לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא לא אחד שמתבזבז... והוא גם לא סובל שמנצלים אותו".

כמדי ראש השנה, אני חוזר לעסוק בזמן, ובמשמעותו כלפינו. נתחיל (שוב, עד שתסכימו אתי) משינון התפיסה הבסיסית: זה לא הזמן שעובר עלינו, אלה אנו שעוברים בו. בניגוד לתפיסה הדינמית, שהזמן זורם או עובר בדרך כלשהי, אני מחזיק בגישה הסטאטית: הזמן לא זורם ולא נעליים. הוא אחד מממדי היקום, כמו המרחב, וכשם שאנו נעים במרחב, אנו נעים גם בזמן. התכונה המעצבנת ביותר שלו היא שכולנו לכאורה יודעים מהו, אך איש אינו יודע להגדירו.

קרול אחר, שון קרול, מונה בספרו "מעולם ועד עתה" שלושה היבטים של הזמן: הוא מתייג רגעים וממקם ארועים לארכו. הוא מודד את ההפרש בין ארועים , וזה מה שעושים שעונים למעשה. הוא גם מין תווך שבו אנו נעים (כמו האוויר, אבל באופן מופשט). באשר לשעונים: המפתח הוא מחזוריות. כדור הארץ מסתובב סביב צירו כל 24 שעות. הוא גם חוזר למקומו ביחס לשמש פעם ב- 365 (ורבע) ימים. הסדירות, המחזוריות המדויקת, היא הקובעת את דיוקו של כל שעון. לכן להגיד "עברה שנה וקללותיה" זה להגיד שכד"א סיים הקפה שלמה סביב השמש, או 365 ורבע סיבובים סביב עצמו.

באשר לזמן כתווך, כדמוי מרחב או חלל: מיקום של ארוע בעבר או בעתיד הוא עניין סובייקטיבי: העתיד שלי יהיה העבר של נכַדַי (בתנאי שיבואו כבר). המאבק והפילוג בין האיחוד לבין המאוחד בשנות החמישים קיים בדיוק כמו סיום עתידי של מלחמת הקרקעות שלנו מול רשות מקרקעי ישראל (בהנחה שיהיה לה סיום). עבורנו הפילוג היה בעבר וסיום המאבק מול רמ"י בעתיד, אולם עבור טרומפלדור שתיהן יהיו בעתיד, ועבור נכדי – שתיהן בעבר, אינשאללה. מתעוררת פה כמובן בעיית הדטרמניזם – הטענה שהעתיד נקבע מראש – אולם זו בעיה שלנו, לא של הזמן.

תחשבו על זה - האם אפשר לומר "הייתי ב- 1984" כמו שאומרים "הייתי בנירים"? ולהיפך – האם "ביקרתי בקיבוץ תל-שיוכים" הוא שקרי כמו "ביקרתי ב- 1789"? במסע "מים אל ים" בכיתה ח' הגענו לתצפית, ליד אדמית או אילון כמדומני, וראינו משם את הים התיכון והכינרת כאחד- את הדרך שעברנו ואת זו שעוד עלינו לעבור. להיכן עלינו לעלות כדי לצפות על הזמן? על עברנו? האם נוכל לצפות משם גם על עתידנו? האם אפשר להפוך את כיוון הזמן, כפי שאפשר לנסוע ברוורס במכונית?

שון קרול מסביר בהרחבה מה שאתם ואני כבר ידענו בערך: מה שמראה את כיוון חץ הזמן אלה תהליכים בלתי הפיכים. נוכל לערבב סוכר בקפה (כן, אני שם סוכר. כל דבר אחר הוא מבחינתי עלבון לקפה) אם נסובב את הכפית שמאלה, אבל לא נוכל להפריד אותם אם נסובב אותה ימינה. אם נכה כד בפטיש, נראה אותו נשבר. לא נוכל לראות אותו מתחבר שוב. הסיבה לכך היא האנטרופיה, הפועלת על כל דבר, משולחן ועד גלקסיות. לשולחן מפוזר יש אנטרופיה גבוהה, לשולחן מסודר – נמוכה. לשברי הכד – אנטרופיה גבוהה. לכד שלם – נמוכה. האנטרופיה גדלה במעבר מסדר לחוסר סדר, ואי אפשר להפוך את הכיוון, בשום צורה. הקפה, הסוכר, המים והכוס בנפרד היו בעלי אנטרופיה נמוכה (היה סדר, כל מרכיב היה לחוד) ואילו הקפה המוכן – בלגן אחד גדול, אנטרופיה גבוהה. אין להיפך ולכן אי אפשר להפוך את חץ הזמן, חוץ מאשר בסרטי מדע בדיוני או בהרצת סרט לאחור.

אם נחזור לקרול הראשון – אכן אי אפשר לבזבז ואי אפשר לנצל את הזמן. אפשר רק למקם בתוכו הרבה או מעט ארועים, משמחים או עצובים. כשאנו אומרים "תכלה שנה וקללותיה" או שעברה עלינו שנה רעה, הפירוש הוא למעשה שהיו בה מספר גדול של ארועים קשים או עצובים. "תחל שנה וברכותיה" פירושו שמנקודת הראות של אלוהים (נניח לרגע שישנו) קטע הזמן שבין מיקומו הנוכחי של כד"א לבין היותו בפעם הבאה באותו מקום יחסית לשמש, יהיו בו עבורנו יותר מקרים וארועים משמחים. זהו בדיוק הפירוש של אופטימיזם, שבלעדיו לא נוכל לחיות פה.

                                                                                                            דני ברזילי