באתר הקיבוצים באינטרנט, שראוי לדעתי שכל חבר קיבוץ ייכנס אליו פעם בחודש לפחות, יש מדור "תגובות". אני מקליק אליו בקביעות כדי ללמוד "מה חושב השטח" ומאוכזב לראות לרוב את אותם כותבים, עם אותם הכינויים ואותן הדעות, ולא משנה מהו הנושא. קו השבר העיקרי עובר עדיין כמובן בין המתחדשים לבין שרידי השיתופיים, כאשר מצד לצד מוטחים הכינויים "שמרנים" או "ניאו-ליברלים" כשמות גנאי. הבה נבדוק מיהו מי ולמה.
בחלוקה החברתית והפוליטית המקובלת, היפוכו של שמרן הוא ליברל, ושל השמרנות – ליברליזם. יש מחקרים שניסו להגדיר את תכונות האופי הנבדלות שלהם. נמצא שהשמרן הוא מסודר, מוכוון ומאורגן, מאושר קצת יותר מהליברל, חסיד היררכיה ויציבות, וגם טעון בחרדה גבוהה ממוות ובעל צורך גדול בוודאות. הליברל לעומתו מאופיין כאופטימי יותר אבל גם נוירוטי יותר, מגוון בהעדפותיו התרבותיות, חושש פחות ופתוח לניסיונות וחוויות חדשות.
לפי מאמר שפורסם ב- SCIENCE, שמרנים ממהרים להבחין בגירוי שלילי ויש להם תגובה מהירה וטובה לאיומים. התוצאה - תמיכה בחיזוק הצבא, בהגבלת הגירה ("אמאל'ה! ערבים/ מקסיקנים/ פקיסטנים") ובאכיפת חוקים נוקשה. מאותה סיבה הם יתמכו, במפתיע אבל רק לכאורה, בכלכלת שוק חופשי, וזאת מפני שהוא כפוף לאיזוני "היד הנעלמה" ומצריך פחות שיקול דעת והתערבות חברתית שהשמרן מסתייג ממנה. במדיניות חוץ ובטחון תהיה לשמרנים עדיפות, בעיקר בגלל העובדה שגילה כהנמן במחקרו: שרובנו פוחדים להפסיד מה שכבר יש לנו יותר ממה שאנו מקווים להרוויח מה שעדיין אין (וציטוט אנונימי: "מוזר שכל מומחי הביטחון בחרו לעבוד דווקא כנהגי מוניות").
החברה, כל חברה, זקוקה גם לשמרן וגם לליברל. הראשון ישמור עליה מאיומים וניצול, השני יקדם אותה באמצעות התנסות וגיוון. הביולוג והמתמטיקאי הבריטי ג'ון מיינרד סמית ערך ניסוי בתחרות על מזון בין נצים ויונים. כאשר יפגשו יונה ונץ, היונה תברח והנץ יזכה במזון. אם יהיו שני נצים – יהיה עימות בו אחד ינצח ואחד יפסיד אבל שניהם יפגעו. במפגש שתי יונים – המזון יחולק. הוא מסכם שבטבע שיווי המשקל הביולוגי מחייב את קיום שני הסוגים, והפרת שיווי המשקל ביניהם תביא או למלחמה תמידית או לעודף אוכלוסייה.
החשוב בתאורטיקנים השמרנים היה הפילוסוף והמדינאי האירי אדמונד ברק. בספרו "מחשבות על המהפכה הצרפתית" שנכתב מיד לאחר המהפכה ההיא, הוא
מבקר אותה בחריפות וביסודיות. ברק יוצא מנקודת ראות דתית-נוצרית, והוא חסיד של "היד הנעלמה" של אדם סמית (המסדרת הכל לפי כללי השוק) גם לצורך שיפוט מהלכים היסטוריים, לא רק כלכליים. המסורות והמוסכמות החברתיות שנצברו עם הזמן בכל אומה, יש להן סיבות והצדקות היסטוריות ולכן צריך לשמור עליהן. הפרט אינו עומד בפני עצמו אלא הוא חלק מעם ומהיסטוריה. מי שנותן יותר שווה יותר לחברה ולכן גם ראוי לקבל יותר (הידד! ברק הוא דיפרנציאלי!) ולהיות מיוצג יותר. המסורת חזקה יותר לדידו מרעיונות ההשכלה, ובאשר למהפכות: בזהירות ובהדרגה, במתינות ולא בבת אחת, אם בכלל.
יש להבחין כאן בין שמרנות אידיאולוגית, כמו אצל ברק ואחרים, לבין שמרנות פרקטית או יחסית, המותנית במשטר הקיים בחברה באותה עת. כך למשל הקומוניסטים נחשבו בזמנו לרדיקלים/ מהפכנים בארצות המערב, ואילו ברוסיה, משנות התשעים ואילך – הם נחשבים לשמרנים. כך גם אנשי דאע"ש נחשבים מהפכנים בעיני אחדים, אבל סופר-שמרנים, הרוצים "להחזיר עטרה ליושנה" עבור עצמם ואחרים. בעקרון – גם ש"ס פועלת באותו דפוס, רק התכנים שונים.
הקיבוץ המסורתי, שאנשיו נתפסים היום כשמרנים, נחשב לפני שמונים או מאה שנה כמהפכן וחדשן. ה"מתחדשים" של היום רואים עצמם כמחדשים ומהפכנים, בעוד שלמעשה הם חוזרים לדגם חברתי טרום-סוציאליסטי משופר. המהפכן של היום יהיה השמרן של מחר. הרדיקל של הדרום – ייחשב מסורתי אם ישב בצפון (ויש דוגמאות קיבוציות בשפע). אבל ההיסטוריה אינה משתנה בתנועת מטוטלת אלא כספירלה: גם מי שמוביל תנועה של חזרה למקורות או של התפכחות מחלום, אינו חוזר לנקודת המוצא אלא מספח ומשכלל תוך כדי התנועה שיפורים ותיקוני מסלול רבים, ולכן יחזור רק לכאורה לאותה הנקודה, אבל זו תהיה שונה בהרבה.
אם נוסיף לכל זה את קווי האופי הסותרים של השמרן והליברל, ואת העובדה שהטבע וגם החברה מעודדים שיווי משקל בין השניים, נקבל תסבוכת אמתית, שבה נתקשה באמת לומר מי נמצא באיזה צד. אז הבה נמנע מכינויים ונעסוק בתכנים.
דני ברזילי