Logo (1).png

מי מכיר אותך בכלל?

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מי מכיר אותך בכלל?
 
 


לפני חודשיים נכנסתי למפגשית (הכלבו שלנו) כדי לרכוש משהו. לנערה בת ה- 17 שישבה בקופה, בת קיבוץ, הייתי צריך לומר את שמי. למי היה יותר לא נעים – לה או לי? לפני שלש שנים, בהיותי מזכיר (זה רלוונטי) נכנסתי לברר משהו במשרד המזכירות. הצעירה שישבה שם כמחליפה זמנית, גם היא בת קיבוץ, שאלה גם היא מי אני. אפשר לחייך ולומר שהיא מרחפת, אבל זה כבר היה באמת לא נעים, בעיקר בשבילה. לעומתה - הילד בן השש שהשפריץ עלי בבריכה באמת לא אמור להכיר אותי, "הזקן" שגילו כגיל הקיבוץ. חברים רבים, בעיקר מגיל מסויים ומעלה ואשר שנות פעילותם כבר מאחוריהם, נתקלים בתופעה הזו ומוטרדים ממנה, כי אם פה, בקיבוץ שאני בניתי (ולו באופן מטאפורי) לא מכירים אותי, אז מה אני שווה בכלל?

הפעל "מכיר" הוא אחד הבעיתיים מאלו שאני מכיר (אופס, שוב הוא נדחף), אפילו אם נצמצם את הדיון לאנשים בלבד, ונוציא מהשיחה הכרויות כגון "אני מכיר את הדרך", "מכיר את המכונית הזו" או "מכיר את קיבוץ לוטן". האם מותר לי לומר שאני מכיר את אובמה (שהרי אני מזהה אותו בטלויזיה)? מכיר את שמעון פרס (לחצתי לו את היד פעמיים, כלומר "נפגשנו")? מכיר את מוקי צור (הוא חבר שלי בפייסבוק)? מצד שני – יש אנשים רבים שיגידו שהם מכירים אותי – מקריאה בעתון זה, מדיון או הרצאה בהם השתתפתי  – אבל אני כלל איני מכיר אותם כלל. אז מהו התנאי להיכרות? אולי קצת פילוסופיה תעזור?

תורת ההכרה, אפיסטמולוגיה בלעז, היא הענף הגדול והחשוב ביותר בפילוסופיה. היא עוסקת בדרכים בהם אנו, בני האדם, מכירים את העולם והמציאות, ודנה בשאלות כגון מה אנו יודעים, איך אנו יודעים, מהי אמת ועוד. כל פילוסוף חשוב עסק בה. אדם משכיל ממוצע יאמר איסטינקטיבית שאנו מכירים את מה שחושינו קולטים ומציגים בפנינו (כולל גם טור זה, שעובר דרך חוש הראיה) וכמובן בצרוף של עיבוד קלט זה בשכלנו, על פי דפוסי חשיבה. בהכללה גסה – זהו שילוב בין שתי האסכולות החשובות ביותר של "עידן הנאורות". האמפיריציסטים, בעיקר לוק, ברקלי ויום האנגלים, טענו שהמקור היחיד לידע האנושי הוא זה המגיע אלינו דרך החושים, כתוכן ידע הנובע מניסיון ומתצפית, והסקה בדרך אינדוקטיבית על סמך ממצאי החושים. (ברקלי היה זה שהביא כדוגמה: "אם עץ נופל באי שומם, האם זה באמת קרה?" שעליו מבוססת הווריאציה "אם גבר אומר משהו שאף אישה לא שמעה, זה עדיין אומר שהוא טועה?"). מולם סברו הרציונליסטים - דקארט, לייבניץ, שפינוזה ואחרים-  שניתן להכיר ולהבין את העולם באמצעות שכלנו, אם נשתמש בדפוסי הלוגיקה והחשיבה הנכונים. עיבוד המידע בשכלנו צריך לדידם להיות דדוקטיבי, מהכלל אל הפרט, ולא אינדוקטיבי. במונחים של קאנט זהו הניגוד בין אפוסטריורי, הנסמך על הניסיון, ואפריורי – שלא (לא חובה לזכור בעל פה, ניסוחים בגרמנית קשים גם למקצוענים) וקאנט הוא האיש שלדעת רבים הצליח לשלב את שתי הגישות ולבנות תפיסה שלמה של דרך הכרתנו את העולם.

זה עזר לכם? רק קצת, ולכן נחזור לשאלה שהשארנו בדבר התנאי להיכרות. האם אוכל לומר שאני והוא מכירים רק אם גם הוא/ היא מכיר אותי? נראה שהדדיות אכן צריכה להיות תנאי חיוני להבחנה בין "אני יודע מיהו" לבין "אני מכיר אותו", גם מצדו וגם מצדי. הדרישה להדדיות מסייעת גם בכך שהיא משאירה את הדיון להיכרות בין אנשים בלבד, כי הרי גם אם אני מכיר את הדרך או את קיבוץ לוטן, אין מצב שהם מכירים אותי (הסתייגות חשובה: אני משוכנע שביני לבין מכשירי הבית שלי יש הדדיות, כלומר הם בהחלט מכירים אותי, והם נחמדים אלי או לא לפי מצב הרוח שלי ושלהם. הסמארטפון, דווקא הוא, אדיש לחלוטין). לפי תנאי זה – ביני לבין הנערה בקופת הכלבו אין היכרות. גם לא ביני לבין שמעון פרס, לדאבוני.

ועוד – האם היכרות מספיק שתכלול את היכולת להדביק שם לפרצוף, או שדרוש מידע נוסף: על מצבו המשפחתי של הזולת, על עיסוקו, וכו'? שאלה זו אני משאיר לכם. על פי התשובה שתתנו לה תוכלו גם לחשב - האם אתם מכירים את כל הקיבוץ? איזה חלק ממנו? לאיזה עומק? האם זה רצוי בכלל? כולנו מכירים כאלה שמכירים את כולם, כולל כל הפרטים הרלוונטיים וגם הלא רלוונטיים. לא תמיד יש לנו דעה טובה עליהם, בין היתר משום שלרוב אנו פשוט לא רוצים שיידעו עלינו כל כך הרבה. תזכרו לסיכום את עקרון ההדדיות: אם אנו רוצים שיכירו אותנו, עלינו לפנות זמן וקשב כדי להכיר את האחרים.

                                                                                                            דני ברזילי