מעשה שלא היה: בחורף 1942, בעת הרעשה ארטילרית כבדה בזמן המצור הגרמני על לנינגרד, נפלו כמה פגזים גרמניים ביער שליד אגם לדוגה – האגם הרחב המצוי בין רוסיה ופינלנד. השריפה שפרצה ביער הציתה גם אורווה, והסוסים ברחו בבהלה לתוך מי האגם. והנה, תוך שניות מכניסת הסוסים, קפאו המים והסוסים נלכדו כשרק ראשם מבצבץ החוצה. אנשים שראו את המחזה תיארו "חורשת אימים" של ראשי סוסים על משטח קרח מבהיק.
הסיפור המוזר הזה הוא כנראה המצאת סופר ואין לו כל אזכור היסטורי, אבל התיאור כשלעצמו אינו מופרך כלל ויש לו הסבר ידוע: מים מזוקקים (ומי אגם לדוגה קרובים לכך) יכולים להישאר במצב נוזלי גם הרחק מתחת לאפס מעלות, אפילו גם במינוס 30, אך אם יוכנס לתוכם גוף זר כלשהו, מגרגר אבן ועד סוס, הם ישנו מצב צבירה ויקפאו תוך שניות. ראיתי ביו-טיוב ניסוי כזה שנערך בפועל, אמנם במבחנה בלבד, יחד עם עדות של טייסת קנדית המספרת שבקבוק מים שהיה ברשותה באזור הקוטב, קפא מיד כשהכניסה לתוכו את קצה אצבעה. חובבי הספרות מוזמנים לקריאת חובה את "עריסת החתול" של קורט וונגוט, עם תופעת "קרח תשע" המקפיא כך את העולם כולו.
ההסבר הכימי של קפיאה, שינוי מצב צבירה של חומר מנוזל למוצק, הוא סידור קשיח יותר של מולקולות החומר כך שאינן יכולות לזוז בחופשיות כפי שעשו בנוזל, מפני שהמשיכה הבין-מולקולרית חזקה יותר מהאנרגיה הקינטית. בטמפרטורה נמוכה מסתדרות המולקולות באופן המאפשר מספר רב של קשרים בין אטומי המימן והחמצן (מים הם כזכור H2O) ויוצר מבנה קשיח. הכנסת חומר זר מאיצה תהליך זה. באגמים הצפוניים קופאת בחורף רק שכבת הקרח העליונה ומתחתה נשארים המים נוזלים (כך הצליחו הרוסים לנסוע עם משאיות קלות ומזחלות על אגם לדוגה ולהקל במקצת על מצוקת המצור בלנינגרד, כך שנספו ברעב "רק" 700,000 איש). קפיאה הומוגנית של מים מזוקקים, כלומר ללא הכנסת כל חומר חיצוני או ניעור, תתרחש בטמפרטורה נמוכה הרבה מאפס, אבל הכנסת חומר זר תשנה את התמונה.
אז מה הנמשל? אני רוצה לטעון שגם בחיים, בהיסטוריה האנושית, אנו עדים פעמים רבות לכך שגורם זר הנכנס למקום חדש, לחברה מסויימת, אשר בה כבר קיימים תנאי סף ליצירת שינוי מצב צבירה, יכול להאיץ מאד את קצב השינוי, אפילו עד כדי מהפכה. הוא יעשה זאת גם בעזרת "קשרי מימן" – סוכני שינוי ואמצעי חיבור אל ההמונים. דוגמה אפשרית היא היטלר, האוסטרי בעל המראה הלא-ארי, שהגיע לגרמניה הפוסט-מלחמתית והמוכה, אבל ההסטוריוגרפיה היהודית אינה מתירה להשוות שום דבר להיטלר ולגרמניה הנאצית, לכן נדבר על לנין ופאולוס.
לנין הוברח לסנט-פטרבורג (שהפכה על שמו ללנינגרד, זאת מהמצור למעלה) ברכבת חשאית משוויץ על ידי הגרמנים באביב 1917, במטרה לתפוס את השלטון ולהוציא את רוסיה מהמלחמה. המטרה הגרמנית הושגה (בחוזה ברסט-ליטובסק) אבל "דרך אגב" הוא חולל גם מהפכה קטנה. הוא לא היה מצליח לולא היתה הקרקע לכך מוכנה, ונעזר לשם כך בסוכני שינוי לחיבור ההמונים לרעיונותיו – העתונים "איסקרה", ואחריו "פראבדה", שאפשר לדמותם לקשרי המימן בין מולקולות המים. העניין סבוך כמובן הרבה יותר, אבל אני מקווה שהקשר הובן.
פאולוס, שאול התרסי, היה שליחו החשוב ביותר של ישו הנוצרי, והמפיץ העיקרי של הנצרות בעולם הרומי של המאה הראשונה. לאחר מות מורהו על הצלב הוא החל לנדוד וביקר באנטיוכיה, קפריסין, אסיה הקטנה, קיליקיה, מקדוניה, סלוניקי, קורינתוס ורומא, שם מת. סוכני השינוי שלו, החיבור להמונים, היו האגרות המפורסמות, שהפכו לחלק אינטגרלי מהברית החדשה. הוא לא היה מצליח אלמלא היתה גם הקרקע הרוחנית מוכנה – מבוכה אמונית, מיני דתות וכתות שחיפשו דרכן בכל האימפריה וציפיה למשיח שיתקן את כל הקלקולים.
זה נכון בכל קנה מידה. פתגם הודי אומר שעבור הנמלה – גם טיפת טל היא שטפון, והתופעה ודאי נכונה למקום קטן כמו קיבוץ. גורם זר או חדש, יהיה זה מנהל קהילה או יו"ר עסקי חדש, או משפחה נקלטת עם אג'נדה ברורה, או בן קיבוץ כריזמטי שהצליח בחוץ וחזר, יכולים לחולל שינוי, להפוך את מצב הצבירה של הקיבוץ, בתנאי שהם משתמשים בסוכני שינוי נכונים (שיחות, כלי תקשורת ומדיה) ובעיקר – אם המים בקיבוץ כבר קרים מאד, אם הנוזל מוכן ברמה שצריך רק גוף חדש קטן, סוס באגם, כדי להפכו לקרח. כל קורא מוזמן לאתר, בעבר או בהווה, את הסוס הזה בקיבוצו.
דני ברזילי