Logo (1).png

דון קישוט רוכב אל האופק

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  דון קישוט רוכב אל האופק
 
 

מימוש רעיון שאתה תומך בו – יש לו מחיר. זאת ידעתי תמיד באופן תאורטי, אלא שבחודש האחרון הוברר לי גם כמה זה בדיוק עולה. התשובה היא 3,000 שקלים, מחירה של מניית חברות בבנק הקואופרטיבי "אופק". אין צורך להסביר לקוראים המשכילים מהו בנק ומהי קואופרציה, ועל הבנק ומטרותיו יכול כל אחד מכם לעשות גוגל, אבל מאחר וטור זה אינו מדור פרסומי (גם לצעדים בעקבות המצוקה הכספית של העיתונות יש גבול) אנסה לתרץ לעצמי ולכם למה זה קרה ומה עניין דון- קישוט לכאן.

"אופק" הוא ניסיון של הזמן האחרון להקים בנק מסוג אחר, קואופרטיבי, שייאבק על מקומו ברשת הפיננסית העמוסה והסבוכה בישראל. הוא יהיה שייך לחבריו, כלומר מי שקנה מנייה במחיר שנקבתי, אבל זו מנייה שאין ממנה דיבידנדים ואי אפשר גם להורישה. אפשר רק לקבל חזרה 2/3 מההשקעה במקרה שהבנק לא יקום, או שאני לא אקום בבוקר אחד. מה יוצא לי מזה? סרוואנטס, מחברו של "דון קישוט", אמר שלא המשא הורג את הבהמה, אלא משא כבד מדי. הוא לא התכוון לבנקים אבל כולנו יודעים שלא ההזדקקות לבנקים הורגת אותנו אלא המשא הכבד מדי – העמלות הגבוהות, הריביות האפסיות והאפשרות להיכנס לאוברדראפט – שהיא הרסנית לבסוף. "אופק" מבטיח, ונראה אם גם יקיים, עמלות נמוכות יותר וריביות גבוהות יותר, וזאת בזכות מנגנון חסכוני, שכר הגיוני למנהלים ורווחים שיושקעו בשיפור תנאי האשראי ולא ביאכטות לבעלים. הקושי העיקרי העומד בפניו הוא השגת ההון העצמי הנדרש לפי החוק והמאבק בלובי הבנקאי, מפני שכפי שעוד אמר סרוואנטס – "אלה המשחקים עם חתולים, חייבים להיות מצוידים בציפורניים".

ניסיתי לסכם לעצמי מדוע הצטרפתי, והנה מסקנותי בקיצור רב:  א. כי להגשים אידיאולוגיה פירושו לא רק לדבר.  ב. כי אולי תהיה לי בעתיד תועלת ממשית, אם כי איזה פעילות בנקאית ענפה יש כבר לחבר קיבוץ שיתופי (עם או בלי "עדיין")?  ג. לא נעים. הם נדנדו לי שוב ושוב, והבחורה שדיברה אתי היתה ממש נחמדה.  ד. הרצון להיות חלק ממשהו חדש, ממש כמו מי שהלך בזמנו להקים קיבוץ.  ה. להרגיש קצת דון-קישוט פעם אחת לפחות.

ספרו המפורסם של מיגל דה-סרוונטס יצא לאור בספרד בשנת 1605 (והמשכו ב- 1615) וזכה מיד להצלחה גדולה. לסרוונטס עצמו סיפור חיים סוער, כולל איבוד יד בקרב לפאנטה מול התורכים, עיטורי גבורה, שבי בידי שודדי ים, פדיון בסכום גדול והסתבכות כלכלית שהותירה אותו חסר כל. דון קישוט שלו לא היה רודף צדק ולא אידיאליסט (לפחות לא במודע). כל שרצה הוא להיות מוכר כאביר, לזכות בתהילה וגם בדולצינאה, מושא חלומותיו הרטובים. חוץ מספר הרפתקאות מקסים, זוהי בעיקר סאטירה על המנהגים והכללים האביריים האבסורדיים ועל ההצלחה שנחלו אגדות האבירים למיניהם בתקופת הרנסנס. במובן זה סרוואנטס עצמו יצא קצת דון-קישוט (או קצת סאנשו פנשה אם תרצו) כי סיפורי אבירים המשיכו לנחול הצלחה ופופולריות גם הרבה אחריו.

המושג "דון קישוטיות" שצמח מהספר מתאר בדרך כלל סוג של רומנטיקה נאיבית, של מלחמה חסרת סיכוי או מאבק למען רעיון ללא קשר לאפשרות הגשמתו. הקונוטציה שלו היא בעלת אלמנטים חיוביים ושליליים גם יחד. אנו מוכנים להעריך דון קישוטים, אבל בערבון מוגבל, עם קורט סלחנות, ולא נתלהב גם להתחלף אתם.

עוד משפט באשר לסיבה הרביעית. הרצון להיות בעל "מניות בכורה", בין אלה העומדים ליד עריסת הרך הנולד ושותפים ביצירתו, הוא מניע העולה מכל שיחה עם מייסדי כל קיבוץ, ותיק כמו כנרת או צעיר כמו כרם שלום (במהדורתו החדשה). גרעיני תנועה רבים, בתקופות שעוד הקימו קיבוצים, עמדו על זכותם להקים ישוב חדש ולא להצטרף לאחד קיים, וקיבלו בזעם את החלטות התנועות כאשר לא אפשרו להם זאת. לכולנו יש רצון להיות שותפים ליצירה חדשה ולעצב אותה בצלמנו ודמותנו. הצטרפות לבנק בהקמה אינה זהה בדיוק לכך, מפני שהכללים כבר קבועים, בבחינת take it or leave it  אבל ניחוח מזה נשאר בכל זאת.

אז האם אני חלוץ (עם רבים אחרים כמובן) או נאיבי? מהמר או אידיאולוג? יחשוב איש כרצונו. האם הועלתי במאמר הזה לבנק הנולד? גם זה נתון לפרשנות, אבל אם יותר לי עוד ציטוט מסרוואנטס– טובה בושה על הפנים מאשר כתם בלב.

                                                                                                            דני ברזילי