Logo (1).png

בין תירוץ להסבר

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  בין תירוץ להסבר
 
 


נדלג הפעם בין פרויד לבין גורגיאס, בין וינה של המאה העשרים לאתונה של המאה ה- 5 לפנה"ס, ולא נחמיץ טביעה גם בשלולית המקומית.

כאשר הרקדן נכשל בביצועיו, תמיד יהיה מי שיציע לו לטעון שהבמה היתה עקומה. כשתלמיד נכשל במבחן, סיכוי רב שיתלה את האשמה בשאלות שלא נוסחו בבהירות מספקת או לא היו על החומר שנלמד. כשאנו רוצים להחליף מישהו בתפקידו נטען בשם עקרון הרוטציה והדם החדש. כשאיננו רוצים בזה, נשאל: "עד שהוא למד את התפקיד, כבר מחליפים?". כשהיתה נהוגה הלינה המשפחתית, היו הררי ספרות וטיעונים בעדה, כאשר ביטלנו אותה, פתאום כל אלה נעלמו ו"קדושת האמהות" הועלתה לדרגה עליונה.

מה בין שתי הדוגמאות הראשונות לשתיים האחרונות? בכולן נוצרו נימוקים  שנועדו להסביר או לתרץ לעצמנו לאחור מעשה או מחדל שכבר נעשו. כולן הן סוגים של רציונליזציה, שהוסברו יפה על ידי פרויד, אלא שעל חלקן יש גם לגורגיאס מה ללמד אותנו. פרויד וממשיכי דרכו לימדו אותנו על  קיומם של מנגנוני הגנה נפשיים, שמוינו לראשוניים  ("פרימיטיביים") ומשניים ("גבוהים"). הראשונים נועדו להגן על ה"אני" (האגו) ממציאות חיצונית מכבידה ומלחיצה. האחרונים נועדו להגן על ההפרדה בין איד, אגו וסופר-אגו בתוך נפשנו. מנגנוני הגנה ידועים בהם משתמשים כולנו הם הדחקה, הכחשה, סובלימציה ואידיאליזציה (ומי שחש בורות נוכח המונחים הללו – שידחיק אותה. גם אני עשיתי ככה. בעדיפות שניה – לחפש בגוגל).

הרציונליזציה נכללת במנגנוני ההגנה הגבוהים. תפקידה – לפי פרויד ואחרים – להפחית חרדה באמצעות הנמקה שלאחר מעשה לפעולה או לארוע שה"אני" אינו מוכן לקבלו. כך למשל טען השופט שנאשם בהכאת ילדו – "לא היכיתי, רק חינכתי אותו למשמעת". לעתים הרציונליזציה היא הסבר לתסכול או כשלון ע"י טענות הגיוניות לכאורה אבל המעוותות את המציאות והאמת, מפני שהאמת תפגע בתפיסה העצמית, באגו שלנו. לכן יגיד הרקדן שהבמה עקומה, והתלמיד – שהמבחן לא הוגן. לכן גם יתרץ השועל שניסה להיכנס לכרם ונכשל , במשלו הידוע של איזופוס, שהענבים היו בין כה וכה חמוצים כך שלא הפסיד כלום. מנגנון ההגנה הקיצוני ביותר נמצא בדת: כשאדם קרוב אל המאמין מת בטרם עת, הוא יגיד לעצמו ולאחרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר.

מספיק פסיכולוגיה. גורגיאס היה מחשובי הסופיסטים, אותם חכמים נודדים שלימדו את היוונים את חכמת הרטוריקה. הוא היה חשוב מספיק עד שאפלטון קרא על שמו את אחד הדיאלוגים שלו, בשיחה מול סוקרטס. משרידי כתביו אנו יודעים שלדעתו ההכרה אינה מסוגלת לתפוס את המציאות הטהורה, אם כזו קיימת בכלל, ולכן גם השפה אינה יכולה לתאר את האמת. מאחר וזה המצב, יש ערך מכריע לרטוריקה, לאמנות ההנמקה והשכנוע, המציגה את האמת והמציאות "על פי הזמנה", כפי שהדובר חפץ להציגן. כך למשל "זיכה" גורגיאס באחד מחיבוריו את הלנה היפה מאחריות לפרוץ מלחמת טרויה, עניין שהיה רב חשיבות ליוונים רבים, בערך כמו פרשת אלטלנה שלנו.

כשאחד מחברי הפסיק להשתמש בפינת הכושר אשר בחצר הקיבוץ ועבר לחדר הכושר במרכז המועצתי, הוא הביא שלל נימוקים: פוגשים חברים, יש פיקוח מקצועי, מיזוג אויר וכו'. כאשר חזר להפתעתי לאחר חצי שנה לפינה המקומית שוב היו לו נימוקים משכנעים: אויר צח, נוף של דשא וציפורים במקום ערוץ האופנה במסך שמול העיניים (אלא אם זו תצוגת לאנז'רי), אין צורך לחכות בתור, ועוד. זה היה סימן בדוק בשבילי שהמניע האמתי היה כנראה מחיר המנוי בחדר הכושר, שהרי כל הנימוקים האחרים הללו היו קיימים גם קודם.



חיפשתי תרגום לעברית של רציונליזציה. מצאתי שניים: התרצה (חיפוש הסבר הגיוני להתנהגות הנובעת מדחפים) ושִכלוּן (הסבר המסתיר את הסיבות האמתיות להתנהגות). הראשון מתאים יותר לפרויד, השני לגורגיאס. סיפור חדר הכושר הוא מהסוג השני, וכך גם הלינה המשותפת. תאוריה נפוצה גורסת שהסיבה לגידול הילדים יחד בבית ילדים, כולל לינה, מקורה בחוסר תנאים לגידול ילדים בכל משפחה בנפרד, כשאבותינו חיו באהלים, פחונים או צריפים.  רק בית ילדים מרכזי אפשר תנאים סבירים. לפי תאוריה זו, כל המבנה האידיאולוגי וספרות ההדרכה הנרחבת על החינוך המשותף, על טיפוח אדם חדש, הומו-קיבוצניקוס, לא היו אלא שִכלוּן, סוג של רציונליזציה. לא חקרתי מספיק כדי לומר אם התאוריה הזו נכונה, אבל גורגיאס היה נותן לאידיאולוגים הללו ציון מעולה. פרויד אולי היה מגמגם משהו על מנגנון הגנה.

                                                                                      דני ברזילי