נתחיל בסיפור של אשת לוט. היא ברחה כידוע עם בעלה ובנותיה מסדום לאחר שמלאכים הזהירו אותם לא להביט לאחור. בכל זאת "ותבט אשתו מאחריו ותהי לנציב מלח". רבים ניסו לפרש מה לכל הרוחות עבר לה בראש ברגע זה. פירוש אחד מסביר שהיא הביטה לאחור לבדוק מה קרה לבנותיה (ולפי מה שהן עוללו אחר כך עם אביהן – היתה לה סיבה טובה לחשוש). יש הסבורים שהיא פשוט פיגרה במנוסה, והגפרית והמלח כיסוה, ופון-דניקן אפילו טוען שהיא נפגעה מקרינה גרעינית. המשוררת הנפלאה שימבורסקה כתבה לכבודה שיר שבין מילותיו "הבטתי לאחור מחמת בדידות, מבושה שאני נמלטת בגנבה, מרצון לצעוק, לשוב, הבטתי שלא מרצוני...".
"אורפיאוס בשאול" הוא אחד העצובים שבסיפורי המיתולוגיה היוונית. הוא קיבל לירה (מין נבל) מאפולו וכה הפליא לנגן בו עד שנאמר שנגינתו הסיטה נהרות ממסלולם. אשתו אורידיקה נוכשה ע"י נחש ביום חתונתם ומתה. הוא ירד לשאול כדי לנסות להחזירה מעולם המתים של האל האדס. זה הרשה לזוג לטפס חזרה לארץ, בתנאי שלא יביט אחורה. כשאורפיאוס טיפס והגיע לפתח, הוא הביט לאחור ואהובתו צנחה חזרה לשאול. הסיפור היה בסיס לאופרות וסרטים (בנעורי ראיתי את "אורפאו נגרו" הברזילאי והייתי בדיכאון שבוע) וגם לשיר של אהוד מנור- "נגן נגן אורפיאוס, עד שיבכו כולם. נגן נגן אורפיאוס, רפא את העולם".
זוכרים את דוד בָלָס, אליל הגזברים של שנות התשעים? ודאי, אבל לפני כן - מה הוא הפיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו? האם אלה סתם סיפורים או שניתן ללמוד משהו מהם? הנה עוד שניים: חוה פותתה לאכול מפרי עץ הדעת (לא נאמר בתורה שזה תפוח. זו בכלל מסורת נוצרית) למרות שאדם וחוה הוזהרו- "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות". התוצאה: הם החלו להיות מודעים לעירומם, התביישו, ונענשו בגירוש מגן העדן לחיי כאב ועמל. לדעת הפסיכולוג אריך פרום זה היה האקט הראשון של אי ציות, של פעולה חופשית, המביאה מודעות עצמית וחופש, עם כל הקושי והכאב הכרוכים בזאת.
ואחרונה - פנדורה שנוצרה ע"י זאוס, וקיבלה מתנות מכל האלים. מהאל הזוטר הרמס קיבלה כד, ונאמר לה לא לפתוח אותו בשום תנאי. היא לא עמדה בפיתוי כמובן, הסירה את המכסה ושחררה את כל צרות העולם. (ארסמוס מרוטרדם, שתרגם מיונית ללטינית, כתב תיבה במקום כד, וכך נולדה "תיבת פנדורה" הידועה לשמצה). אגב – בסיפור המקורי בתחתית הכד היתה חבויה התקווה. לאחר שנוכחה בצרה שהביאה, טלטלה פנדורה שוב את הכד והתקווה נפלה ממנו ובאה לעולם. איזה מזל, זה בדיוק מה שנחוץ טרם בחירות.
ננסה לנסח כמה הסברים משותפים לכל הסיפורים הללו. האחד– זהו ניסיון להסביר לאחור קיומן של תופעות כמו גוש הסלע מעל ים המלח או מציאותו של הרוע בעולם. השני– יש בהם ניסיון חינוכי למוסר השכל: מי שלא יכול לשלוט בדחפיו, סופו שימיט צרה על עצמו ועל כולנו. השלישי– ניסיון להעצים ולהמחיש את כוחם של האלים ואת חובתנו לסור למצוותיהם. הרביעי– פשוט לספר סיפור מעניין, "לעבות" את ההיסטוריה במעשיות יפות.
אין איש שיוכל לומר שמעולם לא נקלע לפיתוי כזה – של "בשום פנים אל תעשה זאת. יקרו לך דברים נוראים" – או שאם נקלע לפיתוי, גם עמד בו תמיד. עקיפה בכביש לא פנוי היא דוגמה טובה. גם טיול לואדי לפני שטפון. האם זה בבחינת "מים גנובים ימתקו"? יצר הסקרנות? גודלו של הפיתוי? יהיו אלה זלילת מתוקים, או קניה לא מתוכננת, או הפגנה מצ'ואיסטית כלשהי, לא ממש חשוב. "סכנה והנאה גדלות על אותו גבעול" אומר פתגם אנגלי. גם ברמה הכלל-קיבוצית נפלו בזה קיבוצים, ופה מקומם הנכון של דוד בָלָס, קופות ב' נגד מיסוי למיניהן או מסיבת שתייה בבריכה בלילה ללא מציל.
עדיין לא ראיתי קיבוץ שפתח תיבה, אכל פרי אסור או הביט אחורה רק מחמת הסקרנות. הסיבות שלנו הן גשמיות יותר, גחמניות פחות. קורה שאנו, כקהילה, בוחרים בחירות מוטעות והולכים לכיוונים חסרי מוצא אבל זאת (אני רוצה להאמין לפחות) לאחר שיקול דעת כלשהו, לא גחמה. לאשת לוט, פנדורה, חוה אמנו או אורפיאוס – לא היינו נותנים לנהל קיבוץ. לכל היותר ניתן להם להיות .... למי יש רעיון?
דני ברזילי