אוננות מהסוג השני
תשוקות רבות יש לו לאדם, כן, גם אם הוא קיבוצניק. החשובות שבהן הן לאוכל, שינה וסקס. הן חשובות מפני שיש בהן הכרח ותועלת ביולוגית: בלי מזון ושינה לא נחיה, ובלי סקס לא נתרבה. (בעצם החלק השלישי כבר לא ממש הכרחי – ראה הפריית מבחנה ושכפול גנטי, אבל אלה המצאות מאוחרות). הטבע טַבע בנו (לכן קוראים לו טבע?) תשוקות אלה כדי שלא "נשכח" חלילה לאכול, לישון או לקיים יחסים, מה שיביא לכליוננו, כפרטים או כמין ביולוגי.
מובן שאנו אוכלים, ישנים ועושים אהבה גם לשם הנאה או סיפוק בלבד, מה שנכון במיוחד למרכיב השלישי. אמצעי המניעה השונים נועדו בדיוק לשם כך, וגם האוננות. מחקרים מראים שכמעט כל הגברים עושים זאת, וכשני שליש מהנשים. וודי אלן אמר פעם שלאונן זה לעשות אהבה עם האדם שאתה הכי אוהב. מישהו רוצה לערער על זה? מקור המונח הוא כידוע מהשם אונַן, בנו של יהודה, שסרב לקיים זרע לאחיו שמת (לעבר את האלמנה) ו"שחת ארצה זרעו". הפרשנות המקובלת היא שהוא ביצע דווקא מה שקוראים "משגל נסוג", ואכן המונח ONANISM באנגלית מכיל את שתי האפשרויות.
מרבית הדתות הטילו איסורים על פעילות זו, ואלה של היהדות חמורים מכולם. האר"י אף טען שהיא מעכבת את הגאולה (האמת – הוא צדק. יש לכם סיבה טובה יותר מדוע היא לא הגיעה עד עתה?). סיבה אחת לאיסורים היא שהזרע נושא בקרבו את ראשיתו של התינוק ולכן השחתתו משולה כמעט לרצח. האיסורים גררו במרבית התרבויות גם איומים ועונשים מלמעלה כגון עיוורון, גידולים שונים ומשונים ואבדן כח הגברא. מעניין שכמעט בשום דת ותרבות אין התייחסות להיבט הנשי של האוננות. הגברים הרי שלטו וקבעו את הכללים, מה אכפת להם מה קורה לנשותיהם? נסיים את הפתיחה החריגה הזו (ומי שראה את הסדרה על מאסטרס וג'והנסון, חלוצי המחקר המיני במאה שעברה, יזדהה עם הקושי לכתוב משהו בנושא) במשפט של מארק טווין: "מכל הפעילויות המיניות, זו הפחות מומלצת. כשעשוע – היא ברת-חלוף מדי, כעיסוק היא שוחקת מדי וכהצגה לציבור – אין בזה כסף".
אבל הכותרת מכוונת כמובן לסוג אחר לגמרי של אוננות, זו המכונה "אינטלקטואלית" שעיקרה דיונים ודיבורים שאין בהם תכלית. למעשה אפשר לחלק גם את אלה לשני סוגים: הראשון - דיונים ושיחות שמלכתחילה אין להם מטרה או תכלית מלבד הדיון עצמו, או חידוד המוח, או הנאתם של המתדיינים. השני – דיונים שמטרתם המקורית היתה להביא לתוצאה, להחלטה, לתועלת כלשהי, אבל נכשלו בכך.
דוגמאות לפעילות כזאת, על שני סוגיה, יש למכביר: הדיאלוגים של אפלטון, הויכוח בנצרות בשאלה כמה מלאכים יכולים לשכון על חודה של מחט, דיונים תלמודיים על קמצא ובר-קמצא, וכולכם מכירים עוד. לסוג השני, זה שקיווה לתכלית ונכזב, שייך למשל הדיון הממושך על "אמנת הקיבוץ" מסוף שנות התשעים שגררה ויכוחים על קוצו של כל ניסוח כזה ואחר, בתוך הקיבוצים ובמועצת התנועה, אך לא השפיעה על שום קיבוץ בבואו לקבוע אורחות חייו. למשל העיסוק בצמיחה הדמוגרפית בקיבוצי שלי לפני כעשור, שארך שנתיים ונתקבלו בו החלטות יפות שהביאו רק מעט מזער מהתנופה אליה התכוונו, ולא אכנס כאן לסיבות. למשל השיחות בתוך המשפחה (הימור: ברוב המשפחות) על הישארות בקיבוץ או עזיבה, עניין שבשלב כלשהו בחיים הופך כבר לא רלוונטי. אוננות אינטלקטואלית מהסוג הראשון תכלול חלק מהוויכוחים הפוליטיים בהם אין איש משכנע את רעהו, דיונים על משנתו של הרמב"ם, של דארווין או חומסקי (אקדיש לו פעם טור), וגם שיחות בשאלות "אילו" למיניהן או על משמעות המושג אינסוף. אני מניח שלפחות חלק מאלה קורים לפעמים סביב שולחן האוכל שלכם, והם אינם חסרי חשיבות גם אם לא יקרה בעקבותיהם שום דבר מעשי.
את הסוג הראשון אפשר לזהות ולתייג מיידית, כי אין בו מראש כוונות מעשיות. את השני נזהה רק לאחר מעשה, מתוך אכזבה ותסכול, מפני שלא הגשים את "המתחיל במצווה אומרים לו גמור", אבל בעיקר מפני החשש שכישלון נוסף בהם יהיה בלתי נסבל ולכן לא נתחיל כלל לנסות שנית. וזהו בעצם הנזק העיקרי – לא לנסות שוב.
דני ברזילי