תחת הכותרת "נושאים לכתיבה מתישהו" מצוי מזה זמן רב נושא שדחיתי שוב ושוב, לא מפני שאינו מעניין או חשוב אלא מחשש שלא יובן נכון. אבל עכשיו שיא הקיץ, מספר הקוראים יורד כי מחציתכם בחו"ל והחצי השני מחפש מזגן, מידת החשיפה יורדת ועמה גם מידת הסיכון.
בקיבוצי שלי יש באופן קבוע מספר חברים קטן (כאצבעות יד אחת) אשר יצביעו "נגד" בכל הצבעה לקבלה לחברות. מברורים שערכתי זהו המצב, ואפילו גרוע יותר, במרבית הקיבוצים. זו כמובן זכותם, ופורמלית איננו יודעים מיהם, אבל השאלה היא למה? מדוע הם יצביעו נגד אפילו אם אלוהים יבקש להתקבל לחברות? (הוא לא יבקש, כי: א. לא מקצים לו דירה מתאימה, ב. הוא יסבול מחוסר חברה ברמתו. ג. אין אלוהים). אני רוצה לטעון שחברים אלה, ועוד רבים אחרים שנמנעים או מצביעים "בעד" תוך חריקת שן, רואים במועמדים הללו מעין "מין פולש".
מינים פולשים הם בעלי חיים או צמחים החורגים מתחום תפוצתם הטבעי, לרוב בשל פעילות האדם (במכוון או בשוגג), מתרבים מאד, גורמים לשינוי בעייתי בסביבתם החדשה, מסבים נזק לצומח ולחי הוותיקים, וגם לכלכלת האדם. מין הפולש לבית גידול חדש נהנה מחוסר אויבים טבעיים ולכן יכול להתרבות באופן בלתי מבוקר, להתחרות ולפגוע בחי ובצומח ולהפר את האיזון הביולוגי. מינים רבים נמצאים היום בסכנת הכחדה עקב פלישות אלה. הנזק לאוכלוסייה הוותיקה נעשה בארבעה אופנים: ע"י טריפה, בתחרות על המזון והמים (וגם האור אצל צמחים), בהבאת מחלות חדשות שלוותיקים אין מנגנון חיסון מולן, ובשינוי בית הגידול – הסביבה הטבעית.
כולנו מכירים דוגמאות. נסיכת הנילוס הוכנסה לאגם ויקטוריה כדי לנקותו מצמחיה וחיסלה 95% ממיני החי בו, הארנב שהובא לאוסטרליה ע"י האירופים התרבה כל כך עד שהיה צורך לחצות את היבשת בגדרות נגדו, חתול הבית שהובא לניו-זילנד וטרף כל מה שזז, ועוד ועוד. גם האדם עצמו מילא לעתים תפקיד זה: הספרדים שנכנסו בכוח קטן לאמריקה הדרומית במאה ה-16 הרגו בקרב כמה רבבות אינדיאנים, אבל המחלות שהביאו עמם חיסלו מיליונים. גם המהגרים המוסלמים והאפריקאים לאירופה משנים כיום את "בית הגידול". גם בארץ אנו מכירים מינים פולשים: המָיינה – אותה ציפור דמוית עורב קטן וממזרי, הדררה – מין תוכי שהובא למטרות נוי, התרבה ומזיק לגידולים, הלָנטָנה – צמח קוצני מפואר וחזק שהשתלט על שדות ומטעים, השיטה המכחילה המשתלטת אט אט על נופי החורש בישראל.
כאמור, יש מינים שהובאו ע"י האדם בכוונה, למטרה מסויימת (נסיכת הנילוס, הדררה, הקרפדה הענקית באוסטרליה), ויש שהגיעו ללא כוונה (זבוב הפירות שביציו נחבאו בפירות שיובאו, המדוזה שחדרה לאחר חפירת תעלת סואץ). האם יש מינים פולשים שהביאו גם תועלת? ובכן תועלת היא מונח יחסי, תועלת למי? הם כמובן הביאו תועלת לעצמם, הארנב לארנב והמדוזה למדוזה, אבל אנו רגילים למדוד הכל בעיניים אנושיות, מנקודת מבט אנטרופוצנטרית. לשאלה זו משמעות רבה כשנחזור אל הקיבוץ.
בתוך "בית הגידול" (זהו מונח ביולוגי שגור, לא שם של בית ילדים) הקיבוצי שכנו בבטחה שלושה סוגי אוכלוסיות: המייסדים, גרעיני השלמה בוגרי תנועות הנוער, ולאחר מכן כמובן גם בני הקיבוץ ונכדיו. לכן אפשר להגדיר את כל מי שבאו לאחר מכן כ"מינים פולשים" (מבינים למה חששתי מהטור הזה?). חלקם הובאו מרצון ובמכוון – חברות נוער למיניהן, משפחות נקלטות וכיוצ"ב. חלקם באו באופן סטיכי ופרטני- בעיקר בני ובנות זוג, וחלקם הגיעו כפתרון למצוקה, כספית ודמוגרפית, של הקיבוץ – בעיקר תושבים ותושבי ההרחבות.
יש קיבוצים שהפכו פרוצים לכל רוח עד שאפילו אלוהים לא עזר להם (כי: א. הוא לא מצא את הפניה אליהם ב"וויז". ב. כי השער היה סגור. ג. כי אין אלוהים), אבל למרבית הקיבוצים, בניגוד לקורה בעולם החי והצומח, היו המינים הפולשים לתועלת. היכן היינו היום בלי כל האוכלוסיות שמחוץ לאלה המקוריות? ההתנגדות של שומרי החומות (בארמית: נטורי קרתא) נובעת אולי מפחד מכל פרצוף חדש, אבל יותר מזה – מחוסר נכונות "להתחלק בשלל עם מה שבנינו פה בסבל ועמל כפיים", ומחשש שאלה שמקרוב באו לא מכירים אותנו ואת פועלנו ויקבלו בעתיד החלטות שישללו את זכויותינו. במונחים ביולוגים, ה"פולשים" הללו אמנם לא טורפים את המקומיים אבל בהחלט מתחרים על משאבי המקום, משנים את בית הגידול ומביאים "מחלות" שהמקומיים אינם יודעים איך להתמודד עמן.
יעשה כל אחד את המאזן בעצמו. עשינו זאת ברמה הכלל-קיבוצית, והכרענו. אפשר להסיר את סימן השאלה שבכותרת.
דני ברזילי