אחד ההסדרים היחידים שקיימים בקיבוץ שלי, משנות החמישים ועד היום, הוא ביקורו החודשי של הַסַפַר. נראה שהסדר שיש בו היגיון, בנוחות ובמחיר ולשני הצדדים, יכול לשרוד כל שינוי. הישיבה הדו-חודשית שלי על כיסא המספרה היא רבע שעה של עונג, קצת בגלל התספורת ובעיקר בגלל השיחה. את הספר שלנו, הבא מעיירה סמוכה, אני אוהב מפני שהוא בעיקר שואל, ומשאיר לפריק תשובות כמוני, שיש לו תשובה גם כשאין לו, לענות כאוות נפשי. ממרבית השאלות והתמיהות שלו משתקף, כמו אצל "חיצוניים אוהדים" אחרים, הלך רוח שעיקרו – למה אתם הקיבוצניקים, שהייתם כל מה שאנו מבחוץ הערצנו וחלמנו עליו, לא שומרים על אורח החיים הישן? למה אתם משתנים, למה אתם עושים לנו את זה? התשובה שאני משיב לספר ולאחרים היא כמובן – אנו רוצים לחיות את החלומות שלנו, לא את שלכם, ואם זה מאכזב אתכם – מצטער, זב"שכם, לכו לעבוד אצל דונלד טראמפ.
זכור לי עדיין שיעורו של פרופסור זאב צחור בבי"ס מעלה הבשור (לימדנו היסטוריה במקביל) בו תיאר את הרגשת השותפות של בעל הקיוסק שבשדרות רוטשילד במפעל הציוני בשנות השלושים, בעצם הזדהותו עם חלוצי עין חרוד וגן-שמואל. בעיני רוחו הם היו מגשימי חלומותיו שלו, הם החזקים והנחושים המיישמים את הרעיונות שהוא בחולשתו אינו מסוגל ליישמם. הלך רוח זה חלף מזמן מן העולם, אבל עדיין נוכל לזהות שרידים של "קשה לי לקבל שאתם כמו כולם, שאתם פחות סופרמנים ממה שידעתי" (וזה כמובן רק אצל אוהדינו. שונאינו תמיד אמרו שאנו פרזיטים גזלני אדמות ומענקים).
התופעה הזו, של אנשים המתפכחים באכזבה מחלומות שהיו להם לגבי אחרים, אינה בלעדית כמובן רק במקרה שלנו. זה קרה לחסידי הקומוניזם במערב אירופה, בראשות פאריזאים כסארטר, סימון דה-בובואר ואיב מונטאן, שרוסיה הסובייטית היתה להם דוגמה וסמל לצדק חברתי וקידמה בתחילת שנות החמישים. הנה למשל אחד מהם, המשורר פול אלואר שפנה אל מאזיניו הרומנים בנאום בבוקרשט וסיפר "אני בא ממדינה שבה אין איש צוחק עוד, איש אינו שר. צרפת היא צל, אבל אתם גיליתם את אור השמש של האושר". ברצינות! ברומניה! (בקיבוץ שלי אחד הכללים הלא כתובים הוא שלא לצחוק על רומניה או הרומנים, אבל לעתים קשה להתאפק. גם ענק הרוח הידוע ביותר שלה, יונסקו, גר רוב ימיו בצרפת). האשליה הזו לא יכולה היתה להימשך זמן רב כמובן, ומכאן כתבי ההתפכחות הכואבים נגד בריה"מ של סטאלין שנכתבו במערב (החל מ"אפלה בצהרים" של קסטלר, עוד ב- 1940), ולבסוף גם בישראל.
עוד חלומות? – הנה מושג "הפרא האציל" שהיה מקובל באירופה ואמריקה כלפי שבטים וקבוצות פרימיטיביים יחסית (בזמנו). הפרא האמיץ, התמים, החי בהרמוניה עם הטבע ולא הושחת על ידי תרבות המערב הקלוקלת היה מושא החלומות של עלמות חן ענוגות רבות, ונושא לספרים וסרטים רבים. כך ווינטו האינדיאני בספרי קארל מאי, שוורצנגר ב"קונן הברברי", או עומר שריף כראש שבט בדואי ב"לורנס איש ערב", ורבים אחרים. מתי החלום התנפץ? כאשר הציביליזציה והאלכוהול הרסו את התרבות האינדיאנית, כשהסתבר שהבדויים חיו למעשה בין זבובים וגללים והרובינזון קרוזויים נצפו משתתפים בטקסי כישוף אכזריים. כאשר משפשפים את העיניים, מתדהמה נוכח המציאות, העשן שורף עוד יותר, אומר פתגם אתיופי.
אנחנו חיינו אם כן את חלומם של רבים אחרים, אפילו כאלה שמחוץ לישראל, משך עשרות שנים. חבר אחד מקיבוצי, שהלך לעולמו לפני חודשיים, נהג תמיד לענות לשאלה "מה שלומך" ב – "חלום". האם זה מפני שהבין בדרך כלשהי שהוא אמנם חי בחלום, גם אם של אחרים? אולי. סביר יותר שהבין שיש כל מיני חלומות, ולא כולם של פז. האם בשנים האחרונות הסיטואציה התהפכה? האם אלה בתל אביב או בפרדס חנה חיים את החלום שלנו? את מאוויינו הכמוסים? כל תשובה לכך תהיה נגועה בהכללות גסות ולכן אמנע ממנה, אבל המרחקים, בעיקר המנטאליים, התקצרו. החיים של ידידינו הספר מהעיירה הסמוכה דומים היום לחיי שלי יותר מבעבר, וכך גם חלומותינו. ואולי נוסיף – נראה שגם לי וגם לו יש פשוט פחות חלומות.
דני ברזילי