Logo (1).png

מים שקפאו או קרח שהפשיר

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  מים שקפאו או קרח שהפשיר
 
 

מדי שבוע, בעת שרעייתי גורפת במרץ בשבת בבוקר את העלים שנשרו מעץ השסק והצטברו בגינתנו (גינתה למען האמת, לפי הכלל הקיבוצי ששנות עבודה הן הנותנת זכויות שיוך), אנו חוזרים לדיאלוג הקבוע: אני, כמי שעבד שנים בפרדסים, שהם ירוקי-עד, טוען שעלים אינם לכלוך כלל, הם אפילו מועילים כזבל אורגני ומונעי עשביה, וחבל על המאמץ לסלקם. בעיניה הם מטרד בלתי נסבל. כשהייתי רווק צעיר, והאבק היה צובע את כל הרהיטים בדירתי בצבע בז' אחיד, נכנסה פעם ידידה ללא התראה מוקדמת (כך שלא יכולתי להכין "מסדר המפקד") ורק לאחר שתהיתי מדוע היא מחפשת מקום לשבת כשכל הספה והכסאות פנויים, הבנתי שהתפיסה שלה ושלי לגבי מהו  לכלוך – שונה מאד.

התובנה מדוגמאות אלה, ועוד רבות שוודאי תזכרו בעצמכם, היא הקלישאה ש"הכל יחסי", אבל זה הרבה מעבר לזה. זה לעתים היפוך מושגים. אצל האינואיטים (מי שאנו קוראים בטעות אסקימוסים) מים הם קרח שהפשיר, בניגוד לנו שסבורים שקרח הוא מים שקפאו.  אצל הסינים נחש הוא אוכל לגיטימי (ידע אישי, אכלתי אחד בשוק בבייג'ינג) בעוד עבור מרביתנו במערב הוא שיקוץ. יש תרבויות שנענוע ראש מלמעלה למטה נחשב בהן "לא". יש רבים עם עבר קיבוצי או מושבי שריח הרפת או הלול הוא ממש ניחוח עבורם, בעוד אצל מרבית העירונים הוא סירחון בלתי נסבל (את הוולס להגנת הטבע, עם "....וריח הזבל, ניחוח חציר" יכלה לכתוב רק נעמי שמר, לא אלתרמן).

המקור להיפוכי המושגים הללו הוא כמובן תרבותי וחינוכי, עניין של הרגלים וגם, או בעיקר, של סוציאליזציה (בעברית: חִברות) שהופעלה עלינו בשלב כלשהו בחיינו. כאשר נביאי השינוי החלו להסתובב בקיבוצים בסוף שנות השמונים, היה נפוץ בפיהם הסיפור על העובד השכיר במפעל שנולדו לו תאומים והוא בא למנהל משאבי האנוש בבקשה לקבל עוד משמרות, בעוד חבר הקיבוץ שחווה ארוע משמח דומה בא בבקשה להפחית דווקא את שעותיו. התאומים הללו היו עבור האחד מים שקפאו ועבור השני – קרח שהפשיר.

הנה עוד: במונח העכשווי "וורקוהוליק" יש יותר משמץ של ביקורת. זה אפילו נחשב כסוג של מחלה, שבמקרים קיצוניים עלולה לגרום נזק ממשי. לפני כמה עשרות שנים היו משתמשים ברבים מהקיבוצים במונח "סטכאנוביץ", על שם אלכסיי סטכאנוב, הכורה הרוסי (או שמא אוקראיני?) החרוץ שעבד כמעט עד מוות וקיבל על כך אותות הצטיינות. התופעה דומה, אולם המונח הרוסי כוונתו חיובית בלבד, בעוד זה באנגלית הוא אמביוולנטי מאד.

וגם: כשאנו קוראים לעצמנו "עם בחירה" הפירוש השגור הוא זה שאלהים בחר בנו מכל העמים, אבל יש המפרשים, ביניהם בארי צימרמן שאני מתמיד לקראו, שאנו העם שבחר לו את האלהים הזה, מתוך המגוון הגדול שהיה "על המדף" (ולא ממש ברור למה, הרי מורדוך, עשתורת ובעל באו כבר עם קבלות). לא תתקשו לנחש מה עמדתי בשאלה מי בחר את מי, והאם אקט הבחירה היה קרח שהפשיר או מים שקפאו.

המאפיין המרכזי של הפוסט-מודרניזם הוא ביטולה של ההיררכיה בין מושגים ובין צורות ביטוי שונות ומתן משקל שווה (או לפחות קרוב לכך) לכל הצורות והאמונות. הוא נרתע מהעמדת תרבות אחת מעל לאחרת או מיצירת נרטיב היסטורי רציף ומוסכם. עמדה פוסטמודרניסטית תסרב לכן לנקוט עמדה בשאלה האם עלים הם לכלוך או זבל אורגני, האם ריח הזבל הוא ניחוח או סרחון, האם תאומים הם סיבה ליותר או פחות עבודה, האם הוא בחר אותנו או אנחנו אותו. אבל אני מצהיר בזאת על סירוב להיות פוסטמודרניסט במרבית השאלות הללו. עלים אינם לכלוך, הזבל הוא מסריח, תאומים דורשים יותר עבודה, אנחנו בחרנו אותו, מים הם קרח שהפשיר (ולו מהסיבה שמים יכולים להתקיים רק בין אפס למאה מעלות, בעוד לקרח יש קיום מאפס עד מינוס 273 מעלות צלזיוס, וכמעט בכל הכוכבים שנתגלתה בהם אפשרות למים, הם במצב של קרח או של גז, לא של נוזל) ולכן האינואיטים צודקים. כל זאת כמובן לדעתי בלבד, ומי שמתעקש לטעות – זכותו. אה – ושנה טובה, ופה הפוסטמודרניסזם דווקא מועיל: שתהיה תשע'ו טובה לכל אחד מכם כאמונתו ובדרכו.

                                                                                                דני ברזילי