הימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור, בהם אנו מצויים כעת, הם הימים בהם רצוי למאמינים להרבות בתפילות וסליחות, כדי להגדיל הסיכוי שבית דין של מעלה (מעניין איזה קומבינות עושים במינויו ומה הבטיח רפאל לגבריאל כדי שיצביע עבור מיכאל) ידון את האדם לכף זכות ולא לכף חובה. למעשה יש פה הליך משפטי כלל יהודי בו מתרחשת פעילות שיפוטית: של האדם כלפי עצמו, כלפי חבריו וכלפי היישות המופשטת הנקראת הקב"ה.
מַאמא תרזה, אחת מצדיקות הדור וכלת פרס נובל, נהגה לחזור על האמירה: "שפטו את האנשים פחות, תאהבו אותם יותר". האם באמת יש יחס הפוך בין הדברים? האם אחד בא בהכרח על חשבון השני? לשיפוטיות אכן יצא שם רע למדי. ההגדרה המקובלת לה היא נטייה לבקר, לתייג ולבייש (ב"שיימינג" אינטרנטי למשל), לתת ציון שלילי לאחר, וגם לעצמנו. מקובל לחשוב ששיפוטיות חוזרת אלינו כבומרנג, כי אחרים ירבו לשפוט אותנו ככל שנשפוט אותם, וכמובן גם מפני שמי שיש לו נטייה כזו, מפעיל אותה גם כלפי עצמו. בעצם על החלק השני אפשר בהחלט להתווכח. אני מכיר כמה וכמה אנשים שלא רואים את כיעורו של זנבם שלהם, גם כשהוא מכשכש בעוצמה.
השיפוטיות כמושג שלילי מככבת גם במדיטציה ומרבית שיטות הניו-אייג'. במדיטציה אי-שיפוטיות היא אחת משלשה עקרונות היסוד, וזאת בעקבות האמונה שטוב ורע הם זמניים ויחסיים ואילו השיפוטיות חורצת דין מוקדם וחד מדי, לכן יש להתעלות מעל לה. אחרים אומרים שהיא בלתי סלחנית ומונעת מאתנו להתקרב לזולתנו. יועצים וקואוצ'רים יגידו לנו ששיפוטיות מקורה בחוסר יכולת לראות את הדברים בראיה כוללת או להבין שנקודת המבט שלנו היא רק אחת מכמה אפשרויות, ולא בהכרח הנכונה ביותר. שיפוטיות היא רעה, כך יגידו, כי היא מובילה אותנו למדוד את הזולת באמות המידה ובמושגים שלנו, וזה תמיד צעד מוטעה.
בתרבויות רבות מצויה, בנוסחים שונים, האמירה "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (למרות שיש כמה אנשים בעולם שבהחלט אהיה מוכן לדון אותם, ובלבד שאגיע למקומם). הסיבה לאיסור זה מקורה כנראה בכך שאנו שופטים את הזולת על פי מה שידוע לנו באותו הרגע, אבל ידיעתנו לעתים קרובות חלקית וחסרה, בין ברמת העובדות ובין ברמת הרגשות והמניעים שלו. לכן ניטרול השיפוטיות הוא כלי עבודה חיוני אצל פרקליטים פליליים וסנגורים בבואם להגן על לקוחותיהם הבלתי צדיקים בעליל. גם בקיבוץ אנו נדרשים פעמים רבות להשעות את השיפוטיות, בעת שאנו בוחרים מישהו לתפקיד למרות פגמים אחדים באופיו (עד גבול מסויים כמובן. לא נבחר ברכלנית הקיבוץ למזכירה רפואית), או כשאנו נדרשים להפריד בין פגמיו לבין עמדה מוצדקת שהוא מביע בנושא זה או אחר.
אז השיפוטיות היא כה רעה ומזיקה? לאו דוקא. למעשה היא מונח ניטראלי, ממש כמו הביקורת, ואפשר לשפוט מישהו גם לטובה כמובן. לכל גוף וארגון רצוי שתהיה יחידת ביקורת, לא כדי להשליך בוץ אלא כדי ללמוד ולתקן. השיפוטיות, כמו הביקורת, מסייעת בכך שהיא מעמידה מולנו מראה, מה חושבים עלינו האחרים, לטוב ולרע. יש מאתנו שיזכרו בעיקר את הטוב, ויש שרק את הרע (בתנאי שאומרים אותו בפנינו ולא מאחרי הגב), אבל מדוע יהיה הפעל "שופט" ושם הפעולה "שפיטה" ניטראלים, ורק שיפוטיות שלילית? השיפוטיות היא המעניקה ערך אמתי, משמעות לדברים, היא מסייעת בבניית האישיות שלנו ויכולת הערכת טוב ורע, שהרי ללא תרגול בהכרעה בין טוב ורע, כיצד נוכל לפתח לעצמנו עמדה מוסרית בכלל? היא יכולה גם להיות כלי ליצירת יחס רגשי לזולת, אם נשתמש בה נכון.
היחס הנכון לשיפוטיות יהיה לכן לא ביטולה וחיסולה אלא יחס של הקשבה. החכמה היא לא לאפשר לה להשפיע על יחסנו לאלה שאנו אוהבים, במיוחד במסגרת המשפחתית, שהרי גם אם יש לי ביקורת על מי מבני משפחתי, לא אוהב אותו פחות. צריך לנסות להרים מעין מסך בין השיפוט שבא מהשכל לבין האהבה שבאה מהלב (כדימוי כמובן), כי אין סתירה ביניהם. עם קצת תרגול אפשר ללמוד זאת. אם נחזור ליום כיפור, בו התחלנו, היהדות טוענת שבקשת סליחה בכיפור עובדת רק בין אדם לאלהיו. על עבירות שעשית לזולת – רק הוא יכול למחול. אבל כדי למחול יש צורך קודם כל בשיפוטיות, בהכרה בכך שנעשה לי רע, שהרי בלי הכרה כזו אין משמעות למחילה. לכן אני מבקש בזאת שאם הרגזתי מי מכם השנה, אנא היו שיפוטיים ומחלו לי.
דני ברזילי