אין לכם מושג כמה טוב פה", וגם: "אינכם יודעים להעריך את יתרונות המקום הזה, מול כל מה שמסביב". כמה פעמים שמענו את האמירות הללו מאורחים, חברים, קרובי משפחה שבאים לבקר בקיבוץ (לפחות בקיבוץ שלי זה ככה, ומי מכם שאינו שומע משפטים כאלה – מוטב שיבדוק מה לא בסדר - בקיבוץ שלו או באורחיו)?
ראשית – הם צודקים. אנחנו באמת לא יודעים להעריך את כל הטוב הזה, ושנית – יש לזה הסבר פסיכולוגי מוכר, ואפילו שם: "שחיקה הדוניסטית" (באנגלית – hedonic adaptation). המושג נטבע במאמר ידוע של שני פסיכולוגים, בריקמן וקמפבל, משנת 1971 ופותח בהמשך על ידי מייקל אייזנק הבריטי. מדובר בנטייה הכל-כך אנושית לחזור במהירות לרמת אושר או עונג יציבה, גם לאחר ארועים משמחים או מעציבים מאד. לכן תחושת העונג שאנו חשים למשל בביקור הראשון במקום יפה תלך ותישחק אם נשהה בו זמן רב, ואם נגור בו באופן קבוע – היא תעלם כמעט לגמרי. החדש והמרגש הופך לנורמלי, למשעמם.
מחקר שנעשה לפני שנים מועטות באנגליה מצא שהצבע הירוק גורם לאדם הממוצע יותר עונג/ תחושת אושר מכל צבע אחר. כעת מובן מדוע התעקשו ותיקינו על שתילת דשאים ועל נוי מטופח. הם עשו זאת כמובן גם לפני המחקר ההוא, ואולי בהשפעת הירוק השולט באירופה, נוף ילדותם, אבל האפקט הפסיכולוגי תקף בכל עת (וידועה האנקדוטה על התייר שבא לקיבוץ בנגב ותהה – איך ידעתם לשים את הקיבוץ בדיוק בנווה המדבר היחיד באזור), ואין מנהל קהילה שיעז לקצץ דרסטית את תקציב הנוי.
ההתרגלות לטוב הזאת היא חלק מנושא מחקרי גדול עוד יותר – מחקר האושר. זהו תחום מתפתח מאד בעולם, וגם מובן מדוע: יש לו מקורות מימון כמעט אינסופיים מפני שאיזה תאגיד לא ירצה לגלות מה הופך אותנו למאושרים בכדי לשלב את הממצאים בפרסומות שלו? וכל היצרנים גם ירצו לדעת כמה זמן תימשך תחושת העונג ממוצר מסויים, כדי להוציא לשוק מוצר חדש (לעתים רק מותג חדש, בעיצוב או בטעם קצת שונה). יש שהשוו את השחיקה הזו להליכה על המסוע בחדר הכושר, או לעכבר הרץ בתוך החישוק במעבדה – אנו הולכים או רצים במלוא הקצב רק כדי להישאר במקום, חייבים לצבור חוויות ועינוגים חדשים כי הישנים כבר איבדו מכוחם והשפעתם.
מחקרים אחדים בנושא מצאו שכמחצית מרמת או מתחושת האושר שלנו נקבעת על ידי הגנטיקה שלנו. (האם מותר להעיז ולנחש שהסיבה לכך ששירי הריקודים המקפיצים ביותר בחתונות, ושה"קולולו" והכפיים הם מזרחיים בעיקרם, היא שב- ד.נ.א. של עדות המזרח יש יותר גנים לשמחה/ לעונג מאשר אצל האשכנזים?). המחצית הנותרת מתחלקת בין מצב משפחתי יציב, הורות לילדים, עיסוק מספק ומאתגר, כמות חוויות שצברנו, כמות השינה, רמת השליטה שלנו בזמן, עזרה לאחרים ועוד. ואחרי כל אלה, אמר מישהו, האושר הוא כמו סבון באמבטיה, הוא תמיד יחמוק לך מבין האצבעות.
הבעיה העיקרית היא כמובן שאנו תמיד משווים את עצמנו לאחרים, ורמת האושר נקבעת גם ביחס לרכוש, להכנסה, לילדים, לחוויות שלהם. לא מצאתי מחקר אבל לדעתי בעניין הזה יש פערים גדולים: לי למשל ממש לא אכפת בכמה מ"ר גר השכן שלי, כל זמן שהצרכים שלי בדיור (הסובייקטיביים מאד וצנועים למדי) מסופקים, אבל אני מודע לכך שלאחרים זה אכפת, ועוד איך. לעומת זאת בהחלט אקנא בו על כמות החברים שלו, ואיני מחדש לכם כלום בעניין זה.
האם אפשר למנוע שחיקה הדרגתית זו בתחושת העונג? אולי, אבל רק מעט. ילדינו גורמים לנו עונג בעצם בואם לעולם. בהמשך הם יביאו לנו עונג לעתים רחוקות יותר, בעיקר בעקבות דברים שיעשו (למשל נכדים). הטיול למצדה היה עבורי מושך ומענג יותר דווקא בפעם השלישית והרביעית, כשראיתי את תגובותיהם הנלהבות של תלמידי מהאולפן (ברוסית, אם עברו שלושה משפטים בלי ששמעת "בלאט" – סימן שהם מאד מרוצים). גם אנחת הרווחה שלנו משנגמרים חגי תשרי – עוצמתה אינה קטנה. אבל אלה היוצאים מן הכלל. היתרונות של החיים בקיבוץ, קסמם אכן דוהה עם השנים. אנו מקבלים אותם כמובנים מאליהם, אבל יש בזה גם טוב מפני שזה דוחף אותנו להמציא יתרונות חדשים, שיקסמו לא רק לאלה שזה מקרוב באו, אלא גם לנו, הוותיקים, שאינם מסתפקים כבר בעוד מאותו הדבר.
דני ברזילי