Logo (1).png

הרהור בן עשרים

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  הרהור בן עשרים
 
 


מה ניתן לכתוב עוד בנושא הרצח ההוא שעדיין לא נכתב, נלעס ודוסקס?  כמעט מאומה, ובכל זאת – ננסה הרהור קלנדרי אחד,  ואחד קיבוצי.

מהן עשרים שנה בחיי אדם? המון, בערך רבע מהחיים. בעשרים שנה אפשר לגדל ילד מכיתה ג' ועד דוקטורט, אפשר להחליף 5 מקומות עבודה, לעשות 4 טיולים גדולים לחו"ל ועוד כמה קטנים, להוליד 10 ילדים אם אתה דתי ושלושה אם לא, להיות בחתונה של חברך, אחר כך בברית המילה של בנו, לבר המצווה ולטקס סיום הטירונות. להתגרש פעמיים, לכתוב 4 ספרים, להוליד 6 נכדים, לקבור 8 חברים. זה אינו בהכרח ההספק שלי כמובן (לחלק מזה הייתי אומר הלוואי, ולחלק – אבוי) אלא מדגם מקרי של מה שעשו אנשים שונים משך זמן זה. בשורה התחתונה- מי שנולד לפני עשרים שנה הוא היום חייל, יותר מצוייד ומשופצר אבל גם יותר מבולבל.

בחיי אומה הזמן חולף אחרת (תיקון מתבקש לקוראי הותיקים: אנשים ואומות הם החולפים בזמן, לא להיפך), אבל גם אצלן אפשר להספיק בעשרים שנה שתי מלחמות, 4 מבצעים צבאיים, מפולת בורסה אחת, מיתון אחד קצר ואחד ארוך, שבע ממשלות, 15 מחלפים חדשים, 12 תחנות רכבת ואפס בתי חולים, מאתיים אקזיטים, חמישה מונדיאלים שלא עלינו אליהם, ותמשיכו כרצונכם. זה הרבה? אולי ביחס לבאנגלדש או פיג'י, אבל בארץ הקודש התרגלנו לקצב שונה לגמרי.

האם ללא רצח רבין היו עשרים השנים הללו חולפות אחרת? התמימים סבורים שאלמלא הרצח היה פה גן עדן, האופטימיסטים בדיעבד (אלה הסבורים שהרע עשה טוב, אוי לאופטימיות שכזו) - שללא הרצח היה יותר גרוע, והפטאליסטים – שמה שצריך לקרות קורה והכל בידי ההוא, או ההיא  (זו מפלצת הספגטי המעופפת – אלוהות מומצאת משעשעת. יש פרס בסך שני מיליון דולר למי שיוכיח שישו אינו בנה של המפלצת. איש עדיין לא זכה...).

ומכאן להרהור השני. היסטוריונים מתווכחים מאז תוקידידס ועד היום בשאלה האם רצח של מנהיג משנה את ההיסטוריה, האם הוא חלק מהרצף הנורמלי שלה או שזהו אירוע "שובר שוויון" ומשנה כללים. חשבתם פעם להעביר את השאלה הזו אל הקיבוץ? לא זכור לי, טפו, טפו, טפו, שום רצח של מנהיג תנועתי קיבוצי, וגם לא של מנהיג מקומי, נאמר מזכיר או מרכז משק. השאלה לכן היא היפוטתית, אבל בכל זאת? אני נזכר בניסיון הרצח (והתאבדות היורה) של מנהל הקהילה ברמת הכובש, וגל הכתבות וחשבון הנפש שבא בעקבותיו. הנה גילוי נאות: הייתי בעת ההיא בתפקיד דומה בקיבוצי, וזמן מה לאחר המקרה ההוא, חבר שהיה נסער ומאוכזב מהחלטה שנתקבלה בניגוד לתקוותו ולדעתו, אמר לי בשיחה פרטית כועסת משפט בנוסח "...ואני מקווה שלא יקרה פה משהו דומה למה שקרה ברמת הכובש". המזכירות קיבלה דיווח, התייחסה לזה אכן כאל התבטאות אומללה אבל בכל זאת הגיבה בתקיפות. מובן ששערה לא נפלה מראשו של איש, לקרחת שלי יש סיבות אחרות, ונא לא להציק לי בשאלות במי ובמה מדובר.

האם רצח של מנהיג קיבוצי היה משנה באופן עמוק את אותו קיבוץ, או את האחרים? מסופקני. היינו מזדעזעים, עושים דיונים, ברורים וחשבון נפש, קובעים יום זיכרון, מענישים את מי שצריך, ולאחר זמן מה חוזרים למסלול. אפילו לא היה קושי למצוא מישהו במקומו, בעידן המנהלים השכירים. אז מה לנו כי נלין על המדינה – שלא השכילה להפיק לקחים (למעט בנושא אבטחת אישים), שלא מלמדת מספיק את ה"מורשת", שלא נלחמת בהסתה? אין כמעט ממלא תפקיד בכיר, בכל ארגון, שאינו סובל מרמה זו או אחרת של הסתה נגדו. חברה בריאה נבחנת בגיבוי שהיא נותנת לו ובהבחנה חד-משמעית בין ביקורת לגיטימית  לכזו המסיתה. האם בקיבוץ יש פוטנציאל זהה של מוסתים, של אנשים העלולים לתרגם ביטויים מילוליים לפעילות פיזית? מה הסיכוי שיהיו יגאל עמירים מתוצרתנו? בנקודה זו נראה שמצבנו טוב יותר מאשר בחברה הסובבת– בגלל החינוך, בגלל הסלקטיביות בקבלה, בגלל האווירה בחצרנו.

לייבוביץ אמר פעם שמאחר שרוב בני האדם הם טפשים ורשעים, הרי שלטון הרוב יהיה גם הוא כזה. הוא אמר גם שאין לו אמון רב, לא באינטלגנציה של בני האדם ולא בטוב ליבם, ובכל זאת הוא רוצה בדמוקרטיה. מדוע? מפני שזהו המשטר המדיני בו ניתן להחליף את השלטון, והוא לא התכוון כמובן לשיטה בה נקט יגאל עמיר. אני רוצה להאמין שבקיבוץ רובנו איננו טפשים ולא רשעים. זה מקל קצת.                                                                                 




דני ברזילי