Logo (1).png

עלבונות ומחמאות

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  עלבונות ומחמאות
 
 


"יא חת'כת קיבוצניק" זרק לעברי לאחרונה אחד ממכרי, הרחוק מרחק רב מלהיות קיבוצניק בעצמו, כאשר מטון הדיבור שלו ניתן היה להבין באופן חד משמעי שכוונתו אינה להחמיא. השבתי לו ב"תודה על המחמאה". חבר אחר, בפייסבוק, קרא לי "שמאלן שכמוך", גם הוא התכוון לקלל, וגם לו השבתי ב"תודה על המחמאה", אבל התחלתי להרהר כיצד העולם מסתובב, ובעצם מתי מחמאה הופכת לעלבון ולהיפך.

דוגמאות? הכינוי "ממזר" הוא אחת הקללות הגרועות ביהדות, מי שנולד לאם נשואה שלא מבעלה לא יבוא ולא יתחתן עם בני ישראל משך 10 דורות. אבל בפי אנשים שאינם דתיים, ובעולם המודרני, הפכה המילה כינוי לבעל תושייה, ממולח, שובב – כולם מונחים חיוביים. כך גם ה"בן זונה" שבמקור היה במשמעות הישירה – מי שאמו מוכרת מזון (בלי קשר למחיר העגבניות) ו/או קולגה של רחב מיריחו - הפך כבר מזמן לתאר מחמיא מאד: "זה היה סרט בן זונה" או "התסרוקת שלה, בת זונה", מקביל ממש ל"מדהיייים" או "מאמממם".

השנה כתבה לי מישהי, בתגובה למכתב ממני המבהיר נהלים מסוימים בקיבוץ, שאני מתנהג "כמו פקיד". השבתי לה שאת הנהלים הללו קבע הקיבוץ ושאני גאה להיות כיום על תקן פקיד, לאחר שנים רבות תחת התואר "מנהל". בקיבוץ של אתמול פקיד נחשב מקצוע כמעט בזוי, שריד ליהדות הגלותית ואנטי-תזה לכיבוש האדמה ולחלוציות. היום כמעט כולם רוצים לעבוד ליד שולחן במשרד ממוזג. "פקידון" נשאר עלבון, אבל פקיד כבר לא.

המונח ההפוך מפקיד הוא אולי ה"פַלָאח" המפורסם. במקור הוא כינוי בערבית לעובד אדמה, והדימוי הוא של אדם בוּר ופשוט, אנאלפבית ההולך אחר חמור ומחרשה ומניח לאחרים להעבידו ולנהל את העולם. אבל בקיבוצים הפך הכינוי מעלבון למחמאה: הפלָחים הם המפרנסים, הנוהגים על טרקטורים ענקיים, חלומו הרטוב של כל נער, פולחים את האדמה ביום ואת הנערות בלילה. ואם בנושאים שבינו לבינה עסקינן, מדוע אם אומר לאישה שיש לה אצבעות יפות זו תחשב מחמאה, אך אם אהלל איבר אחר בגופה אחטוף תלונה על הטרדה מינית? (זו שאלה רטורית, אני יודע את התשובה, אבל ליתר בטחון איני לוקח סיכון ואני נמנע מלהחמיא גם לאלה וגם לאלה. מאימת הפוליטקלי-קורקט אני נמנע אפילו לציין באילו איברים מדובר). גם ה"כוּסית" החל למיטב ידיעתי כמחמאה, אבל הפך, בצדק, לעלבון ולמונח המחפיץ נשים (בתגובה הומצא ה"כוּסון" כמובן, אבל הוא נשאר מחמאה). ובעניין קרוב: הפסקתי להחמיא לרעייתי על כל בגד חדש שקנתה לעצמה, כי פעמים רבות מדי התברר שהבגד כבר בן שנתיים והיא ממש נעלבה מרמת תשומת הלב שלי למחלצותיה. אז היא אומרת לעצמה "תתחדשי" וגם "תודה" וכולנו מרוצים.

מקצוע המטפלת היה, והנו, מכובד ומוערך אצלנו גם היום, למרות מודעותנו לשכר הנמוך המשולם בעדו "בחוץ". בעבר הקיבוצי הרחוק המטפלת, זו שלמדה בסמינר, היתה הסמכות העיקרית כאשר הילד היה חולה או מצוברח, ולאם הצעירה לא היה מושג מה לעשות (המונח אינסטינקט אימהי נחשב אז רלוונטי רק באשר לפרות או חתולות). מול זאת, ל"סינדרום המטפלת" יש משמעות שלילית בברור. הוא מסמן את אחת הנכויות של בני הקיבוץ, זו הממתינה שמישהו כבר יטפל, יחליט ויעשה בשבילו. הנה עוד מחמאה שנהפכה על פניה.

אז האם "קיבוצניק" הוא מחמאה או עלבון? התשובה המשעממת והמתבקשת מאליה היא כמובן – תלוי. תלוי מיהו האומר (מאוהבי הקיבוץ או משונאיו, מבעלי הניסיון או ממי שאין להם מושג), תלוי אל מי מופנה הכינוי (אל קיבוצניק "אסלי" מלידה או לתושב שזה עתה עבר להרחבה), ותלוי גם בסיטואציה ובכוונה – האם מדובר בשיחה על ביזנס, על מוסר עבודה, על מומחיות בקניות, על יושר? התשובה הלא משעממת והלא מובנת מאליה היא ש"קיבוצניק" היא מחמאה גדולה, לפחות בעינָי ובעיני אלה שאני מוקיר, ממש כמו "שמאלן" (היום כל מי שמשמאל לליכוד זוכה לתאר הזה, גם לפיד אפילו שהחל ללבוש טלית). מי שבוחר להיעלב מאחד משני הכינויים הללו ראוי שיבדוק את עמוד השדרה המוסרי והחברתי שלו. ולכל אלה הטוענים נגדי שאני נוהג להישאר כצופה מן הצד, או משקיף מלמעלה, זוהי עמדתי הנחרצת, לפחות השבוע.

                                                                                                            דני ברזילי