Logo (1).png

סולם לחופש

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  סולם לחופש
 
 

 

בת קיבוץ צעירה מסיימת את שירותה הצבאי ומתלבטת האם להתחיל ללמוד או לטייל קודם בעולם. חבר מבוגר אחר איבד את מקום העבודה שלו ומחפש פתרונות כיצד להמשיך ולהתפרנס, בקיבוץ או מחוצה לו. בחור בשנות השלושים השתכנע שהגיע הזמן להקים משפחה, אלא שהוא מתקשה למצוא את "האחת". אפשר להוסיף דוגמאות אבל המשותף להן ברור: אדם נמצא בצומת כלשהי ועליו לקבל החלטה כיצד לפעול, לאן לנוע. האם הוא יכול לבחור כרצונו? כולנו נסכים שלא, מפני שיש תמיד "אילוצים": איזה ציונים בתעודת הבגרות יש לצעירה, מה מצב בריאותו של החבר המבוגר ומה הרקורד המקצועי שלו, מה רמת הביישנות של הבחור, ועוד.

הסופר והפילוסוף האמריקאי סטיבן קייב טבע את המושג "סולם החופש" ואפילו נתן לו קיצור קליט – FQ (על משקל ה- IQ הידוע, אלא שפה מדובר על freedom quotient ולא על אינטלגנציה). הרעיון הוא, בקצרה, שאפשר למדוד את יכולת וכושר הבחירה של אדם כפי שמודדים את האינטלגנציה שלו, וכפי שיש קורסים לפסיכומטרי (נכון, פסיכומטרי אינו מודד IQ אבל נתעלם מכך לרגע) אפשר גם לשפר את יכולתנו לבחור את דרכנו בצמתי החיים, וגם בין המנות המוגשות בארוחת הצהריים או איזה עיתון לקרוא.

סולם החופש של קייב נבנה על שלושה מרכיבים: היכולת לייצר לעצמך אפשרויות, היכולת לבחור ביניהן והיכולת לממש את בחירתך. המרכיב הראשון יימדד בעיקר על פי רמת היצירתיות שלנו (מבחן ידוע בנושא זה – כמה שימושים אפשר לעשות בעטיפה של סוכריה או בגלגל של אופניים?). ככל שנגלה יותר אפשרויות, גם כאלה שלא חשבנו עליהן קודם, זה ייתן סיכוי לתוצאה סופית טובה יותר. לכן יציאה של הבחור לפאב הקיבוץ היא רעיון טוב בחיפוש המיועדת, ועוד יותר טוב אם יוריד כמה צ'ייסרים להפחתת רמת הביישנות (המלצה: משקה ראשון, שני, ושלישי חינם לאלה שכתוב להם על המצח "אני בא לפה בשביל זה").

המרכיב השני מותנה בגורמים כגון מיומנות בשקלא-וטריא של החלופות השונות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן, וגם (מאד גם) ביכולת לדחות סיפוקים. בהקשר הזה ידוע "מבחן המרשמלו" עוד משנות ה-60: לקבוצת ילדים בני ארבע ניתן מרשמלו (שמבחינת הפופולריות הוא המקביל האמריקאי לבמבה, אבל הרבה יותר טעים ממנה) בצרוף הבטחה שיקבלו מרשמלו נוסף אם יוכלו להתאפק 20 דקות בזלילת הראשון. במבחנים של סתגלנות ואחריות שנערכו להם כשהתבגרו, היתה התאמה רבה בין הילדים שהצליחו להתאפק לבין המצליחים בחיים. דחיית סיפוקים דורשת שליטה עצמית, ומי שניחן בה יוכל לבחור בחלופה הטובה יותר, גם אם תגיע מאוחר יותר.

המרכיב השלישי, יכולת המימוש של הבחירה, תלוי כמובן בכישורים הפיזיים והמנטאליים (מאוחר מדי עבורי לבחור להיות מדריך סקי, וגם האקר מחשבים) וגם במידת כוח הרצון והנחישות. כולנו מכירים רופאים, טייסים, בכירים בקיבוץ או ראשי ממשלה שהגיעו לאן שהגיעו בעיקר בזכות כוח הרצון, גם בלי לקרוא את ניטשה ושופנהאוור.

האם אפשר לשפר את ציון ה- FQ שלנו, כפי שמשפרים ציון פסיכומטרי? אפשרות לעוד יזמות של קורסים? נראה שהתשובה חיובית. מאחר והמטען הגנטי הוא סגור ולא ניתן לשינוי, נותר לעבוד על תנאי הסביבה והחינוך: מה משדרת סביבתו של הילד? האם היא פותחת לו אפשרויות? מסבירה לו שהרבה תלוי בו? נותנת הזדמנות לתרגל דרגות חופש שונות ובחירות המתאימות לגילו? בחירה בין במבה למרשמלו תתאים לגיל חמש, בין ריהאנה לביונסה - לגיל 15, בין כירופרקט לדיקור לגיל 45. שאלה מעניינת למטיפים דתיים: האם ככל שלאדם יהיה FQ  גבוה יותר הוא ייחשב אחראי יותר למעשיו וראוי יותר לכן לגן עדן או גיהינום במותו?

העובדה שאפשר לתרגל ולשפר את ה- FQ היא לכאורה טיעון מנצח מול הדטרמניסטים, אלה הגורסים שהכל נקבע מראש - ע"י האל, או באופן לוגי או בגלל חוקי הטבע. הדטרמיניסטים ידחו בזלזול ניסיון זה ויאמרו שגם היכולות הללו שלנו לשפר את ציונינו בסולם החופש נקבעו מראש – לא רק הגנטיקה שלנו אלא גם תנאי הסביבה. תפיסה דטרמיניסטית-מטריאליסטית מחמירה, הגורסת שהכל זה חומר, כימיה ופיזיקה במוח שלנו, ושהנפש החופשית היא רק סיפור נחמד שאנו מספרים לעצמנו, תרגיש בקושי "מכה בכנף" ותשיב שסולם החופש הוא סולם יעקב – חלום בלבד.

הדרך החלופית היא לשכנע את עצמנו שבחרנו נכון. קוראים לזה רציונליזציה, אבל עליה – בטור אחר.    



                                                                    דני ברזילי