השאלה הפעם: האם מותר לעתים לשים בצד שיקולים מוסריים בבואנו לעשות מעשה, להצדיקו או לגנותו? ואם מותר – האם זה אפשרי בכלל? ואם אפשרי - האם זה אפילו רצוי במקרים קיצוניים? בשיעור הראשון בתורת המוסר מלמדים על הבחנה בין מעשה שהוא בלתי מוסרי (החל מהונאה ועד רצח), לבין מעשה שהוא א-מוסרי, כלומר שאינו נוגע כלל במוסר, כגון החלטה באיזו חברה לבטח את הרכב או האם לגדל כלב או חתול (כאמצעי נוגד דילמה - אצלי גדלים שניהם, למרות מחאות הדדיות מצידם). הדילמה עולה כאשר למעשה מסויים יש בהחלט היבטים מוסריים, ובכל זאת נעדיף להתעלם מהם. דוגמאות יש בשפע, גם בחצרנו.
יצחק שמיר ידוע באמירתו "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר". הוא הציב בזאת היררכיה של ערכים, בה האיסור לשקר נחות משמירה על שלמות הארץ. קיימת גם היררכיה של עוולות – האם מותר למנוע רצח ע"י שקר? רובנו נאמר שכן. האם מותרים עינויים? מבחינה מוסרית כל עינוי אסור מפני שהוא מתייחס לאדם כאל "מחסן מידע" ולא כאל סובייקט אנושי- אוטונומי. רובנו נעדיף לכן להשיג מידע באמצעות האזנות ולא בעינויים, אבל מה אם מדובר ב"פצצה מתקתקת"? נניח שנסכים שמותר לנקוט בכל דרך כדי להשיג מידע מטרוריסט שבידו מידע על פצצה ביולוגית המוטמנת בעיר ועלולה להרוג אלפים, אבל זהו מדרון חלקלק: גם בעבור מאה הרוגים מותר הכל? בעבור עשרה? בעבור אחד זוכרים את הוויכוח החצוף של אברהם מול אלהים בעניין סדום? אנו מאמינים לשב"כ כאשר הוא מכחיש עינויים? גם כשמדובר בערבים? ומהו בדיוק עינוי – קשירה, מניעת שינה, השמעה ברצף של "לה-טראוויטה" (או-קיי, גם מושיק עפיה), דיון פומבי על מחדל שלי באסיפת הקיבוץ?
ומילה בעניין "שוברים שתיקה". נסכים שכוונותיהם נכונות (מאבק בהמשך הכיבוש ועל דמותו המוסרית של צה"ל), אבל מה בעניין שיתוף הפעולה שלהם ומתן כלים בידי אויבים (אמיתיים) של ישראל? בעיני מרבית הישראלים נזקן של השיטות גובר על תועלתן של הכוונות. נזכור אמנם שהרוב לא תמיד צודק, אבל שהוא גם לא גר בקיבוץ.
בכלל, מצבי מלחמה הם מצבים המועדים מראש להשעיית שיקולים מוסריים, להשעיית שיפוט. לכן כה חשוב שהמח"ט לא יאשר הפצצת בית מלא ילדים, גם אם יש בתוכו עמדת מרגמה, ושהחייל במחסום יאפשר ליולדת לעבור, גם אם יש סיכוי אחד לאלף שמה שחבוי תחת שמלתה הוא מטען נפץ ולא תינוק. שיקולי מוסר נוטים להיעלם בעיקר במצבים של "הילחם או ברח", של סכנת חיים, שאז פועלים רק אינסטינקטים והמוח משתיק את אגף המוסר ומזריק חומרים המפעילים שרירים בלבד.
בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, יותר מפעם אחת נסוגו שיקולי מוסר מול עמדה אידיאולוגית תקיפה. מצאתי בארכיון פרוטוקולים מהופעתם של מנהיגי הקיבוץ הארצי בקיבוצי, בראשית שנות החמישים, כאשר דרשו את הרחקתם של "הסנאיסטים" (תומכי משה סנה, שעמדו שמאלה אפילו מהשמאל). לדרוש הרחקת חבר מביתו רק מפני שהוא חושב קצת אחרת הוא בעיני (בראי היום) השעיית המוסר לטובת שמירה על אחדות המחנה. מובן שאז זה נראה אחרת, והגישה היתה שאת החתרנים יש להרחיק מהמחנה, ממש מהדורה מוקדמת של קמפיין "השתולים". אגב – אם מזכיר התנועה היה בא היום לקיבוץ בתביעה להרחיק חבר התומך ברוצחים מכפר דומא – היינו מצפצפים על המזכיר, כי זה לא בתחום תפקידו, אבל מנדים את החבר.
ודוגמה עכשווית יותר: חבר פונה למזכירות בכדי לקבל סיוע במימון עורך דין לצורך הגנה בתביעה שהוגשה נגדו על סחר בסמים או הטרדה מינית, או הריגת איילה, או הוצאת דיבת המזכיר, כולם מעשים שאנו מגנים מוסרית. האם נאמר לו שילך לעזאזל ויסתדר לבד, או שנשליך את כל השיפוטים הללו הצידה ופשוט נעזור לחבר שמעד ונכשל? איני נכנס פה לשאלה התקנונית – עבור איזה עניינים ניתן לקבל סיוע או מימון מהאגודה (במיוחד בקיבוץ השיתופי, בו מקורותיו של החבר מוגבלים והכלל של "לפי צרכיו" כולל אולי גם צרכים כאלה) – אלא לדיון המוסרי בלבד. מזכירות קיבוצי עמדה בפני דילמה זו יותר מפעם אחת, ואני מניח שכך גם אצלכם.
ולשנת 2016 המתחילה היום, מה נאחל? ששיקולי מוסר לא יושעו ושהעתון הזה ימשיך לשרת את קוראיו נאמנה גם כאשר עולה הכורת על חלק מענפיו.
דני ברזילי