ספרו הידוע ביותר של וולטר – קנדיד – מסתיים במלים (ציטוט מהזכרון): "וכעת רבותי, הגיע הזמן לעבוד קצת בגינה". כך מסיים הסופר והפילוסוף מהמאה ה-18 את ספר ההרפתקאות הסאטירי שלו. עוד זיכרון – בצעירותי עבדתי שנים מספר בפרדס, ולפני שהפכתי למנהל הייתי "פועל פשוט" במשימות שכללו גם הרבה עבודת קטיף, על סולם או במרומי האפרון (מיכלזון). את השעמום היחסי הפגתי בניסיון להיזכר במילות שירים, ובשאלות שעלו מספרי המדע הבדיוני של קלארק ואסימוב. בתום העבודה הייתי עייף פיזית אבל רענן רוחנית. זיכרון שלישי – קוראי בני ה- 60 ומעלה (כלומר הרוב המכריע) זוכרים ודאי את החברות שישבו בשעת האסיפה/ שיחת הקיבוץ וסרגו. רק לי נדמה שהן היו רגועות יותר מאלה שרק הקשיבו או התווכחו? אה, וגם יצאה להן אפודה לילד.
היום, בתהליך בן מאתיים שנה ההולך ומתגבר, אנו עובדים פחות בעבודה פיזית, אבל מחקרים רבים מראים עליה מקבילה ברמות הדיכאון. אנו עובדים שעות רבות, במיוחד אלה המסוגרים בנוחות משרדיהם, אבל גופנו פעיל רק מעט. גם בבית- את הבישול הביתי מחליף בארוחות גדולות הקייטרינג, כשיש פנצ'ר באופניים נלך לפנצ'רמאכר (אצלנו בקיבוץ הוא בהתנדבות ובחינם, כולל החלפת צמיגים) והמפתח השוודי יישאר שוכב מיותם במחסן, לצד אחיו הגדול מפתח הצינורות והקטן - הפלאייר. מרבית הצעירים כבר לא יודעים כלל לתקן אופניים, לחילופין- הם מצוינים בלחיצה על מקשים.
מומחי מוח אומרים לנו שרוב נפחו של המוח מוקדש לשליטה בתנועה ובשרירים, החל מהקורטקס המוטורי ועד למוח הקטן. זאת תוצאה של התפתחות אבולוציונית שבה במשך מאות אלפי שנים ההישרדות היתה תלויה בתנועה ובביצוע פעולות פיזיות במהירות ודייקנות. חוקרת קליפורנית אחת טוענת שגם כיום עבודת כפיים מאפשרת לנו להגדיר טוב יותר את גבולות עולמנו ואת יכולתנו לשנות אותו, להבין את העולם ולהעניק תחושת מסוגלות עצמית. במחקר בריטי על 3,500 נשים נתגלה קשר חיובי בין סריגה לבין רמת האושר והרוגע של האשה (טוב, אלה בריטים), מה שהשפיע גם על התפקוד הקוגניטיבי. יש מחקר מקביל דומה גם על גינון, בו יש אגב יתרון נוסף, גם מתלכלכים, מה שמגביר מאד את תחושת המשמעות אצל גברים. המסקנה היא שיש לעודד תחביבים הקשורים לפעילות ותנועה: גינון, סריגה, נגרות, קרמיקה. כולם משפיעים על רמת הסרוטונין שלנו. הם משפיעים כמובן גם על רמת הסיפוק שלנו, עקב מה שמכונה "תגמול מבוסס מאמץ": המיץ שסחטתי בעצמי יהיה תמיד טעים יותר.
כאשר א.ד. גורדון הטיף לדת העבודה, אני בטוח שהוא חשב גם על הכיוונים הללו, למשל: "אין נפשיותו של האדם מתגלה לו עצמו מכל צדדיה ובכל עומקה אלא תוך עבודת חיים, ולא מתוך חיטוט וניקור מוחי או דמיוני".
מתיו קרופורד היה פילוסוף מצליח באוניברסיטה בשיקגו, שעזב משרה מבטיחה באקדמיה ופתח מוסך לאופנועים. ב- 2009 הוא כתב את רב המכר Shop Class as Soulcraft, בזכות עבודת הכפיים. לדבריו עבודתו של השיפוצניק או האינסטלטור (לא שרברב כמובן, כי רק אצל האינסטלטור רואים את החריץ במכנסיים מאחור) אינה רק מתגמלת כלכלית, ואנו זוכרים כמה שילמנו להם בביקור האחרון, אלא יש בה אתגר אמתי. "להבין למה מכונית לא עוברת לניוטרל זה לא פשוט כלל... יותר מהשאלה אם אתה עובד בידיים או במשרד, חשוב אם אתה מפעיל את שיקול הדעת שלך או לא... מי שרוצה להפעיל את המוח בעבודה – כדאי שישקול מעבר למלאכה" כותב קרופורד. בעבודת הכפיים יש גם יותר יצירתיות, בתנאי שהעובד אינו חלק מפס ייצור נוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין.
אז נעשה פה חיבור מתבקש בין שתי דמויות מיתולוגיות- יאצק ומירי רגב – ונאמר: יאללה חברה'לך, כפיים. תמצאו לכם עיסוק או תחביב שנדרש להפעיל בו גם את הידיים ולא רק את שרירי הישבן או האצבע על השלט. עבדו בגינה, תקנו סתימות ופנצ'רים, תסרגו (בכיתה א' לימדו אותנו לסרוג. בכיתה ט' – לתפור במכונה. בשני המקרים מזל שהתוצאות נפרמו כלאחר שבאו), תגזמו עצי פרי, תקטפו ותסחטו מיץ, תבשלו, תצבעו לבד את הבית, תתנדבו בסניף "מגה" הקרוב שיש לשליחינו אחריות, לפחות מסוימת, לקריסתו. זה טוב לגוף, למוח ובעיקר לנפש. הקיבוץ, הישן וגם החדש, מזמן לנו שפע של הזדמנויות לכל אלה.