Logo (1).png

אמון, אמונה ונאמנות

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  אמון, אמונה ונאמנות
 
 


נתחיל הפעם מהמשחק הידוע "עץ או פלי" (סליחה, עשר או מנורה. זה רק אני שמתגעגע לפעמים למנדט הבריטי?). נאמר שאני משחק נגדך, כאשר המנצח יקבל מאה שקל וצריך להציע חלק מהם למפסיד. אם המפסיד מקבל את ההצעה, היא מתבצעת, אבל אם הוא דוחה אותה – שניהם לא יקבלו כלום, והם יודעים זאת. המשחק הזה קרוי "אולטימטום" (take it or leave it). מחקרים עליו בתורת המשחקים הראו שהתוצאה- כמה מתוך המאה אני אציע לחברי והאם הוא יסכים להצעה או לא- תלויה במשתנים רבים אבל בממוצע יציע המנצח 40 ש' מתוך המאה, וחברו ידחה הצעות שהן מתחת ל- 20. ארבעים ש' נראה הוגן, כי שנינו משחקים אבל בכל זאת אני ניצחתי- יא ח'תכת לוזר שכמוך. פחות מעשרים נשמע מקפח ומעליב עד כדי שאתה תעדיף לוותר, ושנינו נקבל אפס, ובלבד שלא תאלץ להשלים עם רדיפת בצע.

כלכלנים רציונליים יציעו למפסיד להסכים כמובן לכל סכום (זה עדיף על אפס) אבל מסתבר שתחושות של הוגנות מול קיפוח וחוסר אמון חזקות יותר. התוצאות משתנות כמובן אם צפויים משחקים חוזרים, מה שקורה לרוב בחיים, כי אז כל צד לוקח בחשבון שגם הוא יהיה לפעמים המפסיד, ומעוניין לכן בחלוקה הוגנת יותר. וריאציות שונות שנוסו על המשחק מלמדות שהדרך המיטבית, וגם הרציונלית, היא לתת אמון מלא. אמון כזה גורם לצד השני (אלא אם הוא ממש נוכל) לנסות להיות ראוי לאמון הזה. יחס גורר יחס, כפי שהורונו בצה"ל. מחקרים אחרים הראו גם שביפן יש סיכוי רב יותר שיחזירו לך ארנק שאבד מאשר בברזיל, שפרוטסטנטים אמינים יותר מקתולים, ושחלק נכבד מההבדל בין דרום איטליה העני לבין הצפון העשיר נובע מרמת האמון ההדדית בתוך כל אחד מהם.

ניתן לומר שרמת האמון בעולם יורדת, עם ריבוי ערוצי התקשורת ובמיוחד עם התפתחות הרשתות החברתיות למיניהן, הרדופות שמועות וקונספירציות. מרכיבים חשובים שהיו ונותרו הם רמת השחיתות ורמת השקיפות בכל מדינה או חברה, וגם הרבה בשאלה מי מוגדר "משלנו" ומי "אחר". אמון מקורו בכך שנותן האמון סבור שלגורם בו הוא נותן אמון (ויהיה זה הבנק, הממשלה, מזכיר הקיבוץ או יו"ר שכיר) יש תכונה מוגדרת או התנהגות עתידית כלשהי עליה הוא יכול לסמוך. צריך להבחין פה בין אמון נרכש, הבא בעקבות ניסיון או חוויות חיוביות, לבין אמון מקדמי, כזה הנובע מהכרעה ערכית והוא אפריורי לניסיון.

אמון הוא מרכיב מכריע בכלכלה ומסחר, ולכן מוניטין האמינות כה חשוב לכל חברה, וזכור לי מוצר שלנו שכמעט והתרסק כלכלית בגלל החזרות רבות לתיקונים. כולנו זוכרים את משחקי האמון מילדותנו – להישען על מישהו או לתת לאחר להובילנו לקוצים בעיניים עצומות. כל אלה לא הכינו אותנו למשברי האמון שנוצרו אצל הקיבוצניקים לאחר שנתגלה כמה כסף קיבל אריק רייכמן מאייפקס אגב עסקת תנובה, או לכל מה שאנו יודעים ולא יודעים על החלטות של אחדים משליחינו ב"ארגונים", בעסקאות אלון הריבוע הכחול השותף ב"מגה". אין פה שום טענה כאילו לקחו משהו לכיסם חלילה, וכולנו טועים לעתים, אבל האמון בכל זאת נסדק.

בתקנוני הקיבוץ יש סעיפים הנוגעים לנושא האמון: ועדת ביקורת, חובת שקיפות ופרסום פרוטוקולים, אפשרות לכל חבר לעיין במסמכים, מניעת כהונת שניים מאותה משפחה בהנהלה, ועוד. בתקופות כהונותי הציבוריות, האמירה הפוגענית ביותר ששמעתי (ממש לא הרבה, אבל כל אחת דוקרת) היתה "איני מאמין לך". יש מזכירים שזה גורם להם ל"סינדרום המיסמוך", וראינו גם חברים רבים המתעדים כל פתק או שבריר מייל. ואפרופו חברים – יש להבדיל היטב בין אמון לבין חברות. יש לי חברים שרמת האמון שלי בהם אינה גבוהה, אבל הם מצחיקים, מועילים או מעניינים, ויש כאלה שאיני רוצה שום חברות אתם למרות שידוע שכל מילה שלהם היא מילה בסלע.

ועוד לסיום: חוקרים מאונ' בן גוריון ומירושלים  פרסמו לאחרונה ניסוי שהראה שלניצחון נגד יריב (במשחק קוביות) יש השפעה שלילית לכיוון של התנהגות לא ישרה בהמשך. לעומת זאת אם הניצחון הוא עמידה באתגר שהצבת לעצמך – לא היתה השפעה כזו. מסקנתם היא שהצלחה הנובעת מהשוואה מול אחרים (ניצחתי אותך בהטלת קוביות, עץ או פלי או בעסקה כלכלית) – יש סיכוי שתגביר חוסר יושר בהמשך ובעקבותיו גם חוסר אמון.

                                                                                                דני ברזילי