בחודש האחרון , למעשה כמעט בכל חודש אקראי שנבחר, עקבנו כולנו אחרי אנשים שנתפסו בטעויות, מכוונות או לא, והדרישה שהם ישלמו עבורן. ברשת הופצה עצומה התובעת משרה נתניהו לשלם בעצמה את הפיצוי למני נפתלי, נפתח דיון האם מה שעשה אולמרט מצדיק שנה וחצי בכלא, פורסם הסיפור על דרישת גברי ברגיל להיפטר בזמנו ממניות "אלון", שדחייתה ע"י באדר ועמיתיו עלתה לקיבוצים בדיעבד שני מיליארד שקל, וקיבוץ אחד מתחרט על שקיבל משפחה לחברות, ומנסה לתקן. עד שטור זה יראה אור ודאי יהיו עוד דוגמאות.
ניכנס מעט לעבי הקורה: אצל הגב' נתניהו זו לא היתה טעות כלל אלא דפוס התנהגות (בקשה מוגזמת שהיא, כפסיכולוגית, תבין בעצמה?), הדרישה שתישא בתשלום בגינו היא נכונה מוסרית אך אין לה כיסוי חוקי. אולמרט אינו ממש מודה גם כעת שטעה – חוקית או מוסרית. בפרשת "אלון" אכן היתה טעות, אבל כזו שנתגלתה (כמו מרבית הטעויות בתחום הכלכלה) רק בדיעבד, כשרוב השחקנים בה כבר פרשו. בקבלה לחברות – הטעות היא של הקיבוץ המקבל, לא של המשפחה שמבחינתה זכתה מן ההפקר, אבל התשלום יוטל גם על המשפחה (הוצאה) וגם על הקיבוץ – כאב ראש ופיצויים מוגדלים.
יש עוד סוגים רבים של טעויות, ואפשר לחלקן לקטגוריות. יש טעות בפענוח ופירוש הנתונים שמביא לעתים לאסון, כמו אבחנה מוטעית של רופא, תחזית שגויה של אנשי מזג האויר ואפילו טעות בשדה הקרב כתוצאה מהערכה לא נכונה של כוחות וכוונות האויב. יש טעויות של היסח הדעת או רשלנות, כגון זו של נהג האוטובוס בכביש 1 ולהבדיל- של הקופאית הרושמת את ארוחתנו בחדר האוכל. יש טעויות הנובעות מחוסר ידע (לא ידעתי שהנחש הזה ארסי, לא האמנתי שביבי אינו מתכוון למה שהוא אומר). יש טעויות מסוג ניבוי אסטרולוגי או קריאה בקפה הנובעות מעיסוק בתחום שהוא כולו שרלטנות ומבוסס על הנחות מופרכות לגמרי, ויש טעויות של הימור שגוי- בלוטו או בקזינו (שיקום?) באילת.
כולנו טועים. "גם קופים נופלים מעצים" אומר פתגם יפני, וכולנו גם מכירים אדם או שניים שלעולם לא יודו שטעו, גם בקיבוץ שלי ושלך (ואני מכיר אדם או שניים הסבורים שגם אני בין הללו). להיות בטוח תמיד פירושו לטעות בקול רם. ה"בלתי טועים" גורמים לעצמם נזק בסופו של דבר, מפני שהאחרים מתחילים לפקפק בכל מה שהם אומרים, גם כשזה נכון. העברית מבדילה גם בין טעות לשגיאה, כאשר השגיאה (error) חמורה יותר כי היא מתייחסת בדרך כלל למצב בו הנתונים אמורים להיות ידועים בעת ההחלטה.
אז מהו העונש הנכון לטועה? במקרים רבים אין צורך כלל להעניש מפני שהטועה קיבל את עונשו מיני-ובי, ובחומרה – כך האב ששכח את תינוקו במכונית הלוהטת, האשה שנישאה לבעל אלים, וגם המהמר ששם את ז'יטונו על שחור במקום על אדום. טעותו של הראשון נבעה מרשלנות, של השניה מאי-היכרות מספקת, ושל השלישי – מאי עמידה בפיתוי. באשר לטעויות של הרופא, של החזאי או של הגנרל, וגם של המנהל העסקי שלנו או של רכז/ת הקליטה – יפה האמירה (לקרוא פעמיים): "טעות לעולם חוזרת, אבל כשהמחק נגמר לפני העיפרון – סימן שהגזמת". את מי שהגזים אנו נדרשים לפטר, אבל בקיבוץ זה קשה במיוחד. ספרי החוקים שלנו עמוסים בכללים כיצד לבחור ולמנות, אך ריקים מהנחיות איך להיפטר מבעל תפקיד שמחיקת טעויותיו נמאסה עלינו. זה מסובך, גם אישית וגם מנהלית ואני בטוח שנשמתם לרווחה בכל פעם שהצלחתם להימנע מכך בדרך עוקפת כלשהי.
התשלום על טעות אינו אמור להיות מוגדר, לא חוקית, לא מנהלית ולא מוסרית, מפני שאם זו טעות (במובן mistake) היא לא נעשתה בכוונה אלא מהסיבות שסקרנו פה ולכן אין בו שיטתיות או עקביות. תמיד נוכל גם לטעון שהתשלום/ העונש היה חסר פרופורציה, לחומרה או לקולא, פשוט מפני שאין פה פרופורציות בכלל. אני נזכר במקרה של קליטת חבר (ומשפחתו) שלאחר 20 שנות חברות נאלצנו לגרום להוצאתו, מסיבה מוצדקת. העניין הוא שאני הייתי מזכיר בשני המקרים. מי שילם? שני הצדדים, אבל אני חוזר לדוגמה של הגברת נתניהו: לא היתה טעות לדעתי לא בקליטה ולא בהוצאה. מה שהיה פה הוא שוב דפוס פעולה, הפעם נכון דווקא: תן אשראי ואמון בבן-אדם, אבל אם ימעל בו - הרחיקנו מעמך.
דני ברזילי