Logo (1).png

האחרת מהקוטב-מאמר חדש של דני ברזילי

דף הבית > מאמרים של דני ברזילי >  האחרת מהקוטב-מאמר חדש של דני ברזילי
 
 


פעם בשנה אני מרשה לעצמי לקחת את הטור הזה למקומות רחוקים, לנשום אויר אחר. השנה, בתחושה של "מה שלא נעשה כעת לא נעשה לעולם", וגם בחסות תאוות האקסטרים והבונוס השנתי הנאה, שמנו פעמינו לחוג הארקטי – אל לפלנד. אותי משכו ההבטחות (שקוימו כולן) על אופנועי שלג, מזחלות כלבים וזוהר צפוני, ואת רעייתי- הסקרנות וספר ילדותנו על אלה-קארי.

בערב היום השני לטיול הכריז המדריך שלמחרת בשבע מוזמנים המעוניינים לצעדת בוקר, לפני תכנית היום. מובן שהצטרפתי (מזג האויר היה סביר, מינוס 12) ויצאנו בקבוצה קטנה לבושים כראוי להליכת שלג. עד מהרה הגענו לשפת הנהר, הקפוא כמובן, והמדריך הצביע על חור בקרח, חמישה מטרים קוטרו, שאליו באים המקומיים לשחיית בוקר מופרעת משהו. חיכינו קצת, ואכן הופיעה בריצה אישה כבת חמישים, במגבת ובגד ים, ונכנסה למים לקול תשואותינו. מייד עם כניסתה ראינו שהיא נסחפת לקצה הפתח שבקרח, ומתחילה למלמל מילים בשפה הפינית. לא הבנו מה היא רוצה אבל צילמנו בהתלהבות. דיבוריה הלכו וגברו, ואנחנו צחקנו אליה, אבל רק כאשר צעקה לבסוף "HELP ME" הבנו שיש בעיה. היא החלה לטפס אל גדת הבור הקפואה ורק אז חש המדריך לעזרתה וחילץ אותה. מסתבר שהיתה כפסע מהיסחפות אל מתחת לקרח, שפירושה גזר דין מוות ודאי.

רק משחזרה לעשתונותיה הסבירה לנו שמתחת לקרח פועלת משאבה, היוצרת מערבולת השומרת שהמים לא יקפאו. בהתרגשותה מול התיירים היא שכחה ללחוץ על המתג המפסיק זמנית את פעולת המשאבה ולכן כמעט נדחפה תחת הקרח. היינו יכולים כמובן לעזור לה מייד, אם רק היינו מבינים מה היא ממלמלת וצועקת בשפתה המוזרה. עטפנו אותה במגבת ושילחנוה לסאונה הצמודה, ובלילה ההוא חלמתי לא על שלג ולא על נכדי החדש אלא על עמנואל לוינאס, ותורת "האחר" שלו.

לוינאס היה יהודי ליטאי שפעל כל ימיו בצרפת והיה מחשובי הפילוסופים של המאה העשרים, בוודאי בין היהודים שבהם וודאי וודאי שבין הפילוסופים של תורת המוסר, האתיקה. במונחים פילוסופיים אפשר לומר שהיה בנם של הוסרל והיידגר (עד שזה הפך נאצי), אחיו של סארטר ואביו של אנרי לוי. המושגים החשובים ביותר בתורתו הם "האחר" וה"אחרוּת" – כלומר ההכרח בקיומו, בייחודו, באוטונומיה של הזולת. הניסיון להכיר ולהבין את אותו זולת הוא מבחינתו ניסיון לכבוש אותו, לנכס אותו לנו, ליצור הדדיות כפויה בינינו, ולכן צעד כזה הוא גם כמעט חסר סיכוי ואולי אפילו פגום מוסרית. "התכונה היסודית של כל הוויה, של כל הנבראים, היא הדאגה לעצם קיומה. והנה, בתוך האנושות מופיע אבסורד אונטולוגי: דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית. אנושיותנו מאופיינת ביכולתנו להכיר בעדיפותו זו של הזולת". לדבריו המוסר הוא א- סימטרי: דאגתי לזולת אינה מותנית בשום צורה בדאגתו לי. "...אני אחראי לאחר בלי לצפות להדדיות, אפילו אם זה יעלה לי בחיי".

בכדי ליישם את דרישות המוסר של לוינאס, את אחריותנו ל"אחר" – אותה אישה במים הקפואים, היה עלינו לכאורה ראשית להבין אותה, להבין שהיא אכן במצוקה ולא סתם ממלמלת לעצמה "קר לי אבל זה בריא, ובחוץ ממתינה לי סאונה מפנקת". אי היכולת להבין את הסיטואציה הממשית בה מצוי האחר, ויהיה זה פליט סורי, שב"ח פלסטיני, קורבן אונס או סתם חבר ושכן, נובעת לעתים ממרחק פיזי, אבל בעיקר מפער מנטאלי ושימוש בשפות שונות, במובן הרחב ביותר. הזולת "מושתק" בעל כורחו באין מי שיבין את שפתו ומצוקתו.

לוינאס אומר לנו שגם כאשר איננו מבינים את הזולת, אין זה גורע מאחריותנו לו. אפשר להתווכח עם גישה אבסולוטית כזו, אבל היא מובילה הישר לעקרון הערבות ההדדית בקיבוץ. הערבות ההדדית שלנו, גם זו שנשחקה מעט או הרבה בקיבוצים המופרטים, אינה אמורה להיות תלויה בשאלה מה דעתנו על אותו "אחר", האם רבנו אתו פעם או האם לדעתנו פעולותיו פוגעות בנו או בקיבוץ. היא מוחלטת, חד משמעית וחד-סטרית. אין לצפות בה להדדיות – אם תעזור לי אעזור לך – אלא רק: אני אעזור לך כעת כי אתה זקוק לזה.

ועוד הערה קטנה – הזוהר הצפוני הוא לדעתי אוברייטד, נהנה מהערכת יתר. כמו דוגמניות שער – בצילומים הוא נראה טוב בהרבה מאשר במציאות. הסיכוי לראותו לא גדול ואנו היינו יחסית בני מזל שבכלל ראינו משהו ירקרק, מרשים פחות מהקשת שלאחר הגשם אצלנו. מאידך- הוא כלי שיווקי מעולה. בינינו- סעו לשם בגלל המרקים, לא בגללו.